איפה היית כששכחו את רבין

4 בנובמבר, 2016

דווקא השנה. יותר מתמיד. בגלל ההקצנה. בגלל סתימת הפיות. בגלל קריאות ה"בוגדים" שמהדהדות יותר ויותר. בגלל שח"כים ושרים שותפים להסתה. בגלל הפגיעה האנושה בדמוקרטיה. בגלל שחייבים לזכור באיזו זוועה שלא תאמן זה הסתיים אז, ובגלל שעכשיו אנחנו יודעים שהרצח הפוליטי הבא קרוב מתמיד. בואו לכיכר. וגם: על האובססיות הגוברות של נתניהו, על איילת שקד, על גנדי, על ארי שביט, על ציון קינן, ועל אופנת החורף החדשה שהמצאתי השבוע (שקית על הראש)

 

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

איפה היית כשרבין נרצח? כל מי שחי ועמד על דעתו יודע/ת וזוכר/ת. בואו נלחם בסכנה שמרחפת מעל ראשנו: שיהיה גם יום שבו יצחק רבין ז"ל, ונסיבות הרצח המחרידות שלו, ישכחו. זה כמעט קרה השנה. הנה כמה קטעים מהפוסט שהעליתי היום, מבקשת מכם לשתף אותו, ולהתגייס בכל דרך כדי שהכיכר מחר תהיה מלאה:

"בואו לכיכר. בראש ובראשונה, ודווקא, בגלל שבאופן שהופך את הבטן, העצרת כמעט בוטלה. זה בלתי נתפס שרצח ראש ממשלה מכהן בידי בן עמו, על כל המשמעויות המזוויעות של המעשה, קשה לי לומר אבל אומר, יצא מהטרנד... אסור לנו בשום פנים ואופן להשלים עם זה.

 

כן, נכונה בעיני השאיפה לקיים עצרת לא מפלגתית (פוליטית כן, מפלגתית לא!) נכון היה הנסיון לכנס תחת כנפיה כמה שיותר זרמים של החברה הישראלית שנכונים להפיק לקחים. אבל המצב השתנה מרגע שנגלתה החרפה של היעדר הנכונות לקיים את העצרת, מרגע  שהובן שהכיכר שהוזמנה תישאר שוממה. ולכן נכון וראוי  עשה יצחק הרצוג כשהחליט שמפלגת העבודה, שרבין המנוח היה מנהיגה, תיטול על עצמה את האחריות המוסרית, הכספית והארגונית לקיים את העצרת...

בואו לכיכר כדי שנזכור ונזכיר ביחד. נזכור. את האלימות באוויר שגאתה כל הזמן, והיתה קשה וחדה, ופרצה מבלי משים כל גבול לגיטימי של מחלוקת פוליטית. נזכור. את ארון המתים הידוע לשמצה. נזכור. את הדיון ה"הלכתי", כביכול, ההתפלפלות האם מותר או אסור לרצוח את ראש הממשלה... נזכור. את הפולסה דה נורא, את גזרי דין המוות, את הפגנות ההסתה, שנראו ככר פורה וכהזדמנות לעשות פוליטיקה, אבל בפועל התירו דם. 

 

נזכור. כי אז לא שיערנו אבל היום אנחנו כבר יודעים בוודאות, איך נבנית לגיטימציה לרצח. שתפו, כתבו, שכנעו. בואו לכיכר." לפוסט המלא הקליקו על הכרזה, שעוצבה בידי ליאת הראל לפני שנה, אבל מתאימה עוד יותר השנה:

 

איילת שקד: התנהלות פרועה והרסנית. הודעתה החריגה של הנשיאה נאור היא תגובה מתבקשת להתנהלות הפרועה וההרסנית של שקד כלפי מערכת המשפט. מדובר באגרוף ועוד אגרוף, הסתה ועוד הסתה, נזק ועוד נזק ששקד מנחיתה על מערכת המשפט. שקד פוגעת אנושות ביסודות שלטון החוק של ישראל, ובל תתפלא כאשר ראשי המערכת מאותתים לה כי לא עוד. 

 

זה אפילו לא על שמאל ועל ימין. זה ניתוץ מוחלט של כל בדל דמוקרטיה, ותאוות שליטה אישית. אישית ולא אידיאולוגית. ולראיה: האם אתם זוכרים שראש הממשלה שהגן על מערכת המשפט יותר מכל ראה"מ אחר התייחס אליה בחרדת קודש, וטבע את המונח "יש שופטים בירושלים" היה מנחם בגין? שמי שחוקק את החוק הנוכחי, המאוזן, המחייב הידברות ולא כוח, שעל פיו פועלת הועדה למיני שופטים, היה גדעון סער מהליכוד? שהנשיאה נאור ה"שמאלנית" (שאיני יודעת את דעותיה) נשואה למזכיר הממשלה לשעבר של בגין, ליכודניק אדוק, משה נאור?

 

בדיוק כמו בטירוף שסביב תאגיד השידור הציבורי - זה לא פשטני, העניין הזה של ימין שמאל. אלה כוח, הרס, כפיה והפחדה שנועדו לגרום למערכת המשפט לסור למרותו המוחלטת של אדם אחד, לרוב נתניהו, במקרה הזה שקד. ולצורך זה אין דין ואין דיין, אין אלוהים ואין כבוד ואתיקה. הכל מותר. התערבות בוטה של פוליטיקאים במערכת המשפט, הפחדה של שופטים, מהלומות בלתי פוסקות תחת כל עץ רענן, מאמר, כנס, הודעה לעיתונות או הצעת חוק. 

 

 

מתברר שגם לאדם שמרני ומתון, בטח לא אקטיביסט אן מהפכן, כמו נשיאת העליון כבוד השופטת נאור – יש גבולות. בעניין הזה, ראיון ברשת ב', ב"צבע הכסף", עם רונן פולק ונעמה סיקולר, כאן אצל משה גלסנר ברדיו קול ברמה, וכאן בערוץ 2, שש עם עודד בן עמי, יחד עם מגיש הצעת החוק מטעם השרה שקד ובגיבויה, ח"כ רוברט אילטוב מישראל ביתנו, הקליקו: 

 

אובססית התאגיד - הרהורים על אישיותו של נתניהו. בדרך כלל אני תוקפת עניין ולא תכונות אופי. כך אני מעדיפה. אבל יש רגעים שבהם הכתובת על הקיר ברורה ואין מנוס.  כי יש רק עניין אחד שראש ממשלת ישראל,  אחת המדינות המורכבות והמאוימות בעולם, חושב עליו ללא הרף. איך יסגור את תאגיד השידור הציבורי (שהוא עצמו הקים אחרי שחרב את רשות השידור). בחלומות הלילה הוא מתעורר מבועת, שנתו טרופה עליו בלילות. תאגיד תאגיד תאגיד. זה כל כך מטורף, נטול היגיון, שקוף, בוטה ומביך.

 

העריץ זועם. זו לא רק הארדואניזציה החמורה של התקשורת, שאני נאבקת בה בכל דרך.  גם ברמה האישית, זו התנהגות של מונרך שפשוט מאבד את זה ברגע שלא משתחווים לו שלוש פעמים ביום,  ואז הוא חוטף התקף זעם, מחסל את מי שלא משתחווה לו שלוש פעמים ביום, מנתץ ושובר. לפעמים נראה שזה צורך אישיותי של נתניהו, לפתח בכל פעם אובססיה, ולא לנוח לרגע עד שהיא תסופק. שולית, שגויה, מבולבלת, מזיקה, גחמנית – לא משנה. 

 

לכל אחד יש צרכים אישיותיים. אבל למה כל המדינה צריכה להיות אחוזה באותה סערת אובססיה תורנית רק משום שבאותה עת היא מתרחשת בתוך ראשו של ראש הממשלה? כאן ראיון על התאגיד (וגם על חוק ההסדרה) ברדיו קול חי במהדורה המרכזית עם בצלאל קאהן, וכאן ראיון מקיף ב"המשחק המרכזי" בערוץ הכנסת ובערוץ 10, עם אורית לביא נשיאל, על התנהלותו האיומה של נתניהו, על התאגיד, ועל למה שידור ציבורי הוא חיוני. אני גם מביעה צער על כך שאורית שואלת אותי (כמו כל מראיין) אם נכנס לממשלה, ומסבירה כמה הפלירט הזה עם נתניהו מזיק לנו.  גם התייחסות למה שנחשף אצל אילנה דיין בעובדה, שבנק הפועלים שילם דמי שתיקה לעובדת, אחרי שהתלוננה כי מנכ"ל הבנק ציון קינן הטריד אותה מינית. 

 

מה, יכול להיות שמנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן לא פרש בגלל שזעם על חוק הגבלת שכר בכירים?! בחדשות 2, בתחקיר מערכת "עובדה" של אילנה דיין, שחר אלתרמן ורויטל חובל נחשף שעובדת הבנק, שהתלוננה כי הוטרדה מינית בידי קינן, קיבלה מהבנק דמי שתיקה של 6 מליון שקל. העסקה נתפרה בידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, השופט בדימוס סטיב אדלר (אני תוהה כמה כסף הוא קיבל על שרותיו). אתמול כבר הבהירו אילנה דיין וגיא פלג בחדשות ערוץ 2, שהעובדת התלוננה על תקיפה חמורה, ולא על הטרדה. 

 
סוף לעיסקאות ההשתקה. בראיון שהובא למעלה, אצל אורית לביא נשיאל, התייחסתי לפרשה כך: "לא מכירה את הפרטים, אבל דבר אחד ברור: במהפכה המופלאה הזו שמתרחשת עכשיו, שבסופה נשים יוכלו אולי סוף סוף להיות מוגנות בגופן ובנפשן – העסקאות האלה לא עובדות יותר. אפשר להבין לליבה של מי שנפגעה ולא רוצה לעבור את דרך התופת של בית המשפט, ורוצה לפחות לצאת עם איזה שקט כלכלי - אבל בוודאי מי שחושב שאם הוא ישלם כסף הוא יקבל שתיקה ומעשיו לא יתגלו לעולם – ידע כי הללים השתנו. אנחנו לא איזו חברה שבטית שסוגרים בה את הדברים בין הצדדים, מישהו נותן כסף למי שהוא ביצע בו פשע והסיפור נגמר. לנו כחברה יש אחריות למצות את הדין עם האשמים. נראה לי שעידן ההסכמים הכספיים הוא מאחורינו.
אורית לביא נשיאל: השכפ"צ של דמי השתיקה אמור לעזור למתלוננת אבל לא אמור למנוע את פרסום שמו של התוקף.
"נכון. מבחינתי שהיא תהנה מהפיצוי הזה, שהוא סוג של פיצויי נזיקין אזרחיים, אבל זה לא מעניק למטריד חסינות מהסביבה שמבקשת שהצדק יעשה ויראה ושמי שאשם בעבירות כאלה יובא לדין, או לפחות, אם הוא לא מובא לדין – 
אורית לביא נשיאל: משפט הציבור זה גם טוב.
"כן. לא כל דבר הוא פלילי. את יודעת, הגענו למקום שבו אם אין הרשעה פלילית אז מדובר בצדיקים. לא, לפעמים אין הרשעה פלילית אבל מדובר במעשה שהוא מעשה מגונה ביותר והוא ראוי להוקעה."
 
 

גנדי: מורשת של גזענות, קשרים הדוקים עם העולם התחתון, ותרבות אונס. בכל עשר השנים שאני בכנסת, בחרתי שלא להשתתף בישיבות המליאה לזכרו של גנדי. גם לא כשהייתי ראש האופוזיציה. נסיבות הירצחו היו חמורות ומזעזעות. בין זה ובין כיבוד מורשת קלוקלת שאני סולדת ממנה רב המרחק. זו מורשת הטרנספר הגזענית, אלה הקשרים ההדוקים שהיו לו עם העולם התחתון.

השנה, אחרי שבתחקיר עובדה של אילנה דיין נחשף, בין היתר, כי אין ספור נשים צעירות היו קורבן להתעללות מינית קשה מצדו, והן נושאות צלקות קשות עד עצם היום הזה, על אחת כמה וכמה אין סיבה שאחרוג מהמנהג הזה.

מעולם לא הוצאתי הודעה על "החרמה". פשוט לא הגעתי. זה היה פחות אקט פוליטי ויותר רגשי. כח"כית, אני מוצאת את עצמי לפעמים בתוך ארועים שאני לא שלמה עם עצם קיומם, או עם רוחם. סוג של מחיר שאני בהחלט נכונה לשלם
אבל יש איזה גבול פנימי, שבו הצרימה עזה מדי. קידוש "מורשתו" של גנדי בהחלט נפל בתוך מרחב הצרימה. השנה, כיוון שאני נשאלת על כך שוב ושוב, מצאתי לנכון להסביר.

אני מכבדת רבים מיריבי האידיאולוגיים בימין. מכבדת יריבות אידיאולוגית. אבל גזענות, שחיתות אישית ותרבות אונס – הם לא מחלוקת אידיאולוגית. הם ראויים להוקעה ולא להנצחת מורשת. לקריאת הפוסט הקליקו כאן:

 

וזה ציוץ של סילבי קשת בעניין עם התשובה שלי:

 

פרשת ארי שביט הסתיימה בהתפטרותו של שביט מעיתון הארץ, בהתנצלות גורפת, בהכאה על חטא, ובהבטחה לחשבון נפש. זה אחרי שהעיתונאית דניאל ברין דחתה בעלבון ובתוקף את התנצלותו הקודמת (זו שדברה על כך שסבר שבמפגש ביניהם "היו יסודות של חיזור" ו"לא פירש נכון את הסיטואציה" והוא "מתנצל אם היא נפגעה"). לשביט לא היו הרבה אופציות. הגופים שעמם עבד הודיעו חד צדדית על ניתוק הקשר עמו, ועיתונו לחץ עליו להגיע להחלטה. יחד עם זה העובדה שבחר להתנצל פעם שניה, באופן עמוק וכן, ראויה לציון. הפעם כתבה דניאל ברין שהיא מקבלת את ההתנצלות, ושיבחה את תוכנה. בשבוע שעבר, בראשיתה של הפרשה, חלקתי אתכם את עמדתי, רוב הדברים פורסמו אחר כך גם בפוסט הזה, לקריאה הקליקו על תמונתה של ברין:

 

הנה גם שני ראיונות שלי על הפרשה. ברשת ב, ב"סדר יום" עם קרן נויבך, וברדיו ללא הפסקה, עם בן כספית ואריה אלדד.

 

נכנסתי לתחום האופנה, ועיצבתי את אפנת חורף 2016-2017. בבוקר גיליתי שיש לי עוד עשרים דקות פנויות עד שעולים לכנסת. קפצתי לשוק עם האופניים, והתחיל לרדת גשם. "מה יהיה עם הפן שלי?!" קוננתי באזני אחד המוכרים, שהציל אותי ומיהר להלביש עלי, באדיבותו, את השקית. כשחזרתי ועצרתי ליד יואב יועצי הפרלמנטרי שבדיוק הגיע אלי, הוא זיהה אותי רק אחרי שאמרתי שזו אני, ומייד צילם אותי  (רק כדי שיוכל לצחוק עלי בקבוצת הוואטסאפ של הלשכה). התמונה היתה כה מגוחכת עד שלא יכולתי שלא לשתף אותה. זה היה שבוע עמוס מאוד בשבילי, אבל כמו תמיד (ואני לא מתלוננת!) הפוסט הזה בפייסבוק יצר את מירב העניין, עם 6400 לייקים, 320 תגובות, 140 שיתופים, ו210 אלף קוראים:

 

חיש קל הגיעו חיקויים, הנה שניים מהם, אחד של טל ברמן ואביעד קיסוס, מגישי "הבוקר" ב"אקו 99", והשני של הדמות הבדיונית המיתולגית מירי פסקל שמגלם השחקן אילן פלד:

 

 

שימו לב שבעיתון סופשבוע אני לא יכולה, בגלל שאני עושה הרבה מאוד דברים, לדווח על הכל. הנה כאן כמה מציוצי השבוע ובהם עוד כמה עניינים, ובכלל אני מבקשת מכם שתפתחו חשבון בטוויטר ותעקבו אחרי, זה מדיום מאוד משמעותי, וככל שיש לי יותר עוקבים – כך אני משפיעה יותר:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיבה לאופטימיות. רגע לפני סיום, ברכות חמות לשני אנשים מצויינים שלנו שנבחרו לתפקידים חשובים: רם שפע נבחר ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, וענבר הוכברג לסגנית יו"ר ההתאחדות. שניהם פעילים חשובים ומשפיעים במפלגת העבודה, ובעיקר – כאלה שמאמינים ולעולם לא מתייאשים. בטוחה שבפעילות שלכם תביאו לנו הרבה כבוד! שניהם כאן בקדמת התמונה בסטטוס שהעלה רם:

 

מסכימים איתי? מזדהים עם הדרך שלי? רוצים לחזק אותי פוליטית? להיות יותר מעורבים? להשפיע יותר? התפקדו ופקדו חברים!

תוכלו להתפקד עכשיו כאן או לכתוב לנו לכאן:  hitpakdutshelly@gmail.com בצרוף שם מלא ומספר טלפון, ואנחנו נחזור ונסייע לכם בהתפקדות.

ואל תשכחו להעלות פוסט ובו אתם מסבירים למה עשיתם את זה, וקוראים לאחרים לעשות אותו הדבר! את הלינק לפוסט שלחו לנו למייל  shelly@knesset.gov.il.

בכל שבוע אני מפרסמת כאן פוסט של מתפקד/ת אחד מכל מתפקדי השבוע, והשבוע, קצר ולעניין, אוהד צ'רניס. תודה אוהד!

 

נפגש מחר, מוצ"ש, בכיכר (אהיה בקהל)

 

שבת שלום,

 

שלכם,

 

שלי