היום שבו נגמרו הניסים: פרק מתוך ספרה של שלי "אנחנו"

25 בנובמבר, 2016

סתיו 2010 היה שחון. הגשם בושש מלהגיע, דצמבר דמה לאוגוסט, והחקלאים נשאו פניהם השמימה במפח נפש. תפילות לגשם נישאו במאורגן בכל מקום, חופי הארץ מלאו מתרחצים, והקמפיינים למרק, לאופנת חורף ולמערכות חימום – הוקפאו. היערות ירוקי העד שלנו הוסיפו להוריק, אבל למרגלותיהם לא צימחה הפלומה הירוקה האופיינית לעונה. הכלניות והרקפות סירבו לפקוע. גם הלא סביבתיים מצאו את עצמם מהרהרים בהתחממות הגלובלית, ולפעמים היה נדמה שהקיץ הלוהט לא ייגמר לעולם.
ביום חמישי 2 בדצמבר, בשעה אחת עשרה בבוקר, הושלכו כמה גחלים רוחשות למזבלה בעוספיה והחלו לבעור. המדורה הקטנה התרחבה ואחזה בשולי היער היבש. רוח מזרחית חזקה, שרקייה, ליבתה את האש והדפה אותה אל עבי היער.
בתוך זמן קצר בער הכרמל כפי שלא בער מעולם, כשהשרקייה מעבירה את האש במהירות בלתי נתפסת בין עצי האורן הירושלמי הדליקים. במשך ארבעה ימים עלה הכרמל בלהבות.  44 בני אדם נספו בשרפה. 17 אלף בני אדם פונו מבתיהם, חמישים אלף דונם של יער עלו באש, ומאתיים בתים ניזוקו או חרבו כליל.
מדינת ישראל נתפסה באחד משיאי חולשתה, עד כדי פגיעה בכוח ההרתעה שלה כלפי אויבים מבחוץ. עשר שנים קודם ביטלה הממשלה את מערך הכיבוי מן האוויר של צה"ל, ובשנים שבאו אחר כך פוררה וייבשה את מערך הכבאות של ישראל עד שהפך לאחד מכוחות הכיבוי הפחות מצוידים ופחות מאוישים בעולם. לרגע היתה ישראל לאנדרדוג חסר אונים, ומטוסי כיבוי נשלחו אלינו כסיוע הומניטרי מכל קצווי תבל, כשרשתות הטלוויזיה הזרות מנסות להבין, לשווא, את החולשה הנוראה של מדינה המחזיקה באחד הצבאות הטובים והמשוכללים בעולם.
הטקסט הבא פורסם בבלוג שלי ב-5 בדצמבר 2010, ביום הרביעי לשרפה:

לפני שנה יצאו שלושה כבאים מתחנת הכיבוי בנהרייה לכבות שרפה במעלות. כבאים מנוסים ומיומנים שהיו דרוכים לקריאה, אבל לא כך רכב הכיבוי, ענתיקה בת שלושים שדורשת מילוי אוויר רגע לפני הקפצתה, גם כשהיא בכוננות. האוויר מולא, אבל בדרך קרטעה הגרוטאה ושבקה. הכבאים תיקנו את התקלה במו ידיהם, אף שאינם מכונאים, המשיכו, והגיעו באיחור רב. כיוון שאיחרו, חטפו מכות וקללות מהשכנים. השכנים מצדם הפגינו תושייה ואומץ לב והצילו במו ידיהם את הילדים שנכלאו בדירה אפופת הלהבות.
באותו שבוע דווח על כבאי שבגבורתו הציל משפחה במודיעין מתוך בניין בוער. באין מנוף, יצר מתקן סנפלינג מאולתר, והשתחל אל הקומה שהמשפחה נותרה בה. למרבה המזל, אחד הילדים נותר בהכרה והיה מסוגל לפתוח את הדלת. כך, נס ועוד נס, גבורתו של כבאי יחיד מול ממשלות אשר זו אחר זו מייבשות ומצמצמות את השירות הציבורי, ובתוכו את מערך הכיבוי, עד התמוטטותו.
ב-42 תחנות בארץ יש שני כבאים במשמרת. בשבע תחנות רק כבאי אחד. המינימום בעולם הוא שישה כבאים בכוננות. כבאי חייב להאמין באלוהים, כי התפילה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות המבצעית שלו. הוא מתפלל שבבלוני החמצן שלו יש חמצן, הוא מתפלל שהרכב לא ייתקע, הוא מתפלל שהשרפה לא תהיה בקומה השביעית, כי הסולמות העתיקים מגיעים רק לקומה שישית, הוא מתפלל שאחד הנפגעים יהיה בהכרה ויוכל להושיט לו סיוע, הוא מתפלל שבינתיים לא תפרוץ שרפה במקום אחר.
תפילה ועוד תפילה, נס ועוד נס. עד שדווקא בחנוכה נגמרו הנסים, ודווקא היוונים באו להצילנו. אלה שהפכו למשל ולשנינה למגזר ציבורי מנופח ולחוסר יעילות. כי רק אצלנו יודעים "להתייעל" ו"לקצץ בהוצאות המדינה" ולהרזות את "האיש השמן" המפורסם של נתניהו.
הרעבת מערך הכיבוי וריקונו מיכולת לא התרחשה סתם כך. במקום מסוים בזמן עלתה על דעתו של מאן דהוא המילה האופנתית "רפורמה". לא שנעשה משהו בעניין. לא שנכתבה רפורמה יסודית, רצינית ומעמיקה. לא שמישהו ישב לדבר עם הכבאים, המומחים היחידים בתחום, על איך צריכה רפורמה להיראות. אה, כן: דבר אחד היה ברור למבקשי ה"רפורמה", שיש לחסל את מערך הכיבוי האזרחי הקיים, ולהפוך אותו לתאגיד ארצי, או לחלופין לספחו למשטרה או לפיקוד העורף, ובראש ובראשונה להיפטר מ-1,500 הכבאים המאוגדים בארגון עובדים. אגב, בעולם כולו הכבאים מאוגדים. גם בארצות הברית. איש לא חולם לספח אותם למשטרה או לצבא, או להפריט אותם. בעולם כולו יש גם יחס מינימלי של כבאי אחד לכל אלף איש. אצלנו כבאי אחד ל-7,000.
ושוב אנחנו מגיעים לכלל הבסיס של המפריט וה"רפורמטור". קודם כול – יבש, הלום, קצץ והקפא תקנים. תן לגוף לגסוס. הוצא דיבתו רעה. כשיבואו אנשיו, טרוטי עיניים, נואשים משום שייבשת אותם עד מוות, אינם יודעים את נפשם משום שאילצת אותם להפקיר את מי שהם אחראים לשלומם, אל תתרגש. אין בעיה, תגיד להם. אעביר לכם כמה שקלים, אבל בתנאי שתתחייבו לרפורמה. זה משחק קבוע שבו החתול מחכה בעצלתיים לעכבר עד שזה יבוא ויבקש ממנו לאכול אותו, כי אינו עומד עוד בסבל ההרעבה. אלא שהפעם הרחיק ה"משחק" הזה לכת, והיה למשחק בחיי אדם.
בספטמבר אשתקד ביצע האוצר קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה לטובת תוספת לתקציב הביטחון, שעמד כבר ממילא על 54 מיליארד שקלים. הקיצוץ הושת כמובן גם על מערך הכיבוי. תקציב הפיתוח השנתי של כל מערך הכיבוי בארץ, תחזיקו טוב, הוא עשרה מיליון שקלים עלובים. כלומר במשך שלושים שנה יגיע תקציב הפיתוח של כל המערך האזרחי להצלת חיי אדם בעורף ולחילוצם בעת אסון – למחירו של מטוס קרב אחד. הכבאים פתחו בעיצומים. הם לא רצו שקל אחד נוסף לשכרם. הם תבעו רכבי כיבוי שמתפקדים, מנופים שאפשר להציל אתם חיי אדם, וגיוס כבאים נוספים, שאם לא כן, חזרו, והפצירו, והתחננו בדמעות בעיניהם, יקרה אסון.
איש לא התייחס אליהם ברצינות. כולם ידעו שהאנשים האחראים האלה לא באמת יעלו על דעתם לשבות כשחיי אדם בסכנה. גמר "כוכב נולד" העניק להם הזדמנות לזעוק כך שזעקתם תישמע. אירוע של יותר מ-500 איש מחייב אישור של שירותי הכיבוי ותיאום אתם. הם לא העניקו את האישור, ושוועת הזכיינים והמסמסים עלתה השמימה עד שהמשטרה, במהלך מגונה ביותר, עקפה אותם, ואישרה את קיומו של האירוע אחרי שכמה עשרות סדרנים עובדי קבלן קיבלו הכשרה של שלוש שעות בכיבוי והצלה והפכו לכבאים. באותו אופן גם אושרו משחק הכדורגל בין בית"ר ירושלים ובין הפועל תל אביב באצטדיון טדי בירושלים, משחק הכדורגל בין מכבי חיפה לרד בול זלצבורג באצטדיון רמת גן, פסטיבל בריזה בפארק הלאומי באשקלון, אירועי עיר הנוער בספורטק תל אביב, פסטיבל הג'אז באילת ועוד.

 

מתוך ספרה של שלי יחימוביץ': "אנחנו - על כלכלה חברה מוסר ולאומיות בישראל". הוצאת עם עובד, 2011.