"הקיצוץ במענקי האיזון – פגיעה ברשויות החלשות ביותר"

22 בדצמבר, 2016
האזינו:

שלי התראיינה למהדורת הבוקר של רדיו "קול חי", בהנחיית מרדכי לביא, והתייחסה לקיצוץ התקציבי הרוחבי במשרדי הממשלה, לשוחד הפוליטי שהועבר לחברים בקואליציה וכן לעתידה הפוליטי. מתוך דבריה:

"לביא: כבר קיבלת החלטה לגבי ראשות מפלגת העבודה?

שלי: לא, עדיין לא קיבלתי החלטה. יש עוד הרבה זמן עד ההתמודדות לראשות מפלגת העבודה, כמעט שנה, אז בוודאי שיש לי זמן. כרגע הדילמה היא האם להתמודד לראשות ההסתדרות, או לחילופין להמשיך במסלול שאני נמצאת בו עכשיו.

לביא: מה יש בראשות ההסתדרות שמושך אותך?

שלי: נראה לי שזה אפילו לא טעון הסברים. ההסתדרות מתעסקת בנושא שיקר לליבי יותר מכל, וזה הזכות להתפרנס בכבוד, וזכויות של האדם העובד, הרגיל, הפשוט. כל החקיקה שלי היא סביב העניין הזה.

לביא: כן, אבל שם יש מנהיגים שעובדים. במפלגת העבודה, ככל שאני מצליח לראות, חסרים מנהיגים שיכולים אולי לקחת את המפלגה יום אחד לשלטון.

שלי: אני לא חולקת עליך שיש כאן דילמה, והדילמה שלי היא קשה. עוד לפני שמדברים על ראשות מפלגת העבודה – אני אוהבת את השליחות שלי כחברת כנסת. אני לא מאלו שבאים וסובלים בבוקר או מקוננים על כך שהם לא בממשלה. אני מרגישה שאני משרתת את הציבור, ואני אוהבת את מה שאני עושה. הדילמה לא פשוטה ואני אצטרך להכריע בקרוב, אבל זה טבע הדברים – אדם פוליטי ואידיאולוגי כמוני נתקל בצמתים בהן הוא צריך להכריע.

לביא: מה את חושבת על מועמדותו של עמיר פרץ?

שלי: אני חושבת שעמיר אדם ראוי, ואני מברכת על כך. אנחנו מפלגה דמוקרטית, יהיו מן הסתם עוד מתמודדים ראויים, ומי שיכריע זה ציבור חברי המפלגה.

לביא: אני יכול לשאול אותך את מי את מעדיפה - עמיר או הרצוג?

שלי: זאת שאלה שלא במקומה, כי עדיין יש סיכוי שאני אתמודד לראשות המפלגה.

לביא: אבל עדיין לא הודעת, ואת לא יכולה ליהנות מכל העולמות.

שלי: בוודאי שאני יכולה. אני יכולה לומר שעדיין לא החלטתי. אם אחליט שכן, השאלה לא תהיה רלוונטית; ואם אחליט שלא, גם אז צריך לזכור שאנחנו עדיין לא יודעים בוודאות מי יהיו המתמודדים. כל אחד, גם מי שמאזין לנו עכשיו, וערכיו תואמים את ערכי תנועת העבודה, יכול עוד להתפקד עכשיו למפלגה ולהתמודד בעצמו. זה היופי של דמוקרטיה.

לביא: בואי נדבר על עניינים אחרים - את מרוצה ממה שאת רואה בתקציב?

שלי: לא. אני מאוד לא מרוצה, ואני אשים את האצבע על שתי נקודות מרכזיות: קודם כל, יש דברים טובים בתקציב, ויש כמה וכמה שרים חברתיים בממשלה הזאת. אבל הכול ממש מתגמד, מתבטל ומתאפס כשמסתכלים על הקיצוצים הרוחביים המטורפים שהממשלה הזאת עושה. אנשים לא כל כך מבינים, אבל אושרו השנה קיצוצים רוחביים של 5.3 מיליארד שקלים. 'רוחבי' נשמע לא מובן, 'כל כך הרבה מיליארדים' נשמע לא מובן, אבל אסביר מה המשמעות: המשמעות היא שמקצצים בכל המשרדים. זה אומר שמקצצים בבריאות, זה אומר שמקצצים בחינוך, זה אומר שמקצצים ברווחה. זה אומר שאנשים יצטרכו להוציא יותר מהכיס שלהם בשביל דברים שמגיעים להם בדין. וזה אומר שמי שעני, לא יהיה לו מאיפה להוציא, וכך הפערים בין עשירים ועניים גדלים. הדבר הזה מקומם פי כמה וכמה כשרואים את הביזה הלילית שהייתה בועדת הכספים, שם נשדדו 250 מיליון שקלים באיזו אווירה מופקרת. ואותו סכום בדיוק, מאיפה מקצצים? ממענקי האיזון של הרשויות הכי חלשות, שחייבות את זה בשביל הלחם, לא בשביל החמאה. ולכן אני מאוד מצדיקה את השביתה של השלטון המקומי היום.

לביא: הבעיה היא שתמיד לא כולם יהיו מרוצים. אין מה לעשות, אחד בא על חשבון השני, ואף אחד לא יוצא במלוא תאוותו בידו. השמיכה קצרה יותר בצד אחד וארוכה יותר בצד השני. זה מהות של שלטון – כל אחד נותן למה שיותר קרוב לליבו, למה שהוא חושב שיותר נכון. בשביל זה הוא נבחר.

שלי: אם זה היה נכון, לא היה קיצוץ רוחבי. מישהו היה מתנהג קצת יותר בשכל ושואל איפה אפשר לקצץ ואיפה לא. קיצוץ רוחבי זה גרזן שיורד ומוריד את הראש כולם. שוב, חשוב לי להסביר: כשמקצצים, נגיד, בשירותי בריאות, ואז צריך לשלם יותר בריאות מושלם, משלים ועל תרופות - עשירים לא מרגישים בזה. מעמד הביניים עובד הרבה יותר קשה, כשהחיים גם ככה קשים מאוד וכשהשכר ממילא נשחק; ולעניים אין גם האופציה לשלם מכיסם. לכן, כל קיצוץ רוחבי כזה הוא קיצוץ אכזרי וטיפש, הוא לא קשור בכלל לסדרי עדיפויות. הלוואי והיו כאן סדרי עדיפויות.

לביא: איך תעשי את הבאלאנס הזה? איך תגרמי לכך שהקיצוץ ישפיע רק על אנשים שמרוויחים הרבה, ועל העניים ועל מעמד הביניים לא?

שלי: מה זאת אומרת? למשל, לא לקצץ בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך. קיצוץ חכם, שנותן תשומת לב לדברים האלה, מסתכל, למשל, על סל התרופות ואומר 'אני לא אגע בזה'; או על שירותי הבריאות בסיסיים, או על חינוך. קיצוץ רוחבי זה קיצוץ שפוגע רק בעניים. פשוט מאוד. מה זה אומר מדינה קטנה? אנשים לא מבינים לפעמים מה המשמעות של קיצוץ במשרדי ממשלה. הם אומרים 'אה, משרדי ממשלה, שיקצצו'. לקצץ במשרדי ממשלה זה לקצץ במדינה. לקצץ במדינה זה לקצץ בשירותי הבסיס. ככל שהמדינה קטנה, כך השירותים הבסיסיים שאנחנו מקבלים כאזרחים במדינה הזאת הולכים וקטנים, וככה אי השוויון גדל. אסביר שוב: ברגע שאתה מקצץ במדינה, בשירותים הבסיסיים, עשירים לא מרגישים בזה, מעמד הביניים עובד יותר קשה, והעניים נעשים יותר עניים. ואז מסתכלים על טבלאות ה-OECD ואומרים 'איזה אסון טבע, ישראל מובילה בעוני ובפערים החברתיים'. אבל זה מעשה ידי אדם. תראה, למשל, את השביתה היום. הרי על מה שובתים ראשי הרשויות? מה זה מענקי האיזון? זה מה שהרשויות הכי עניות מקבלות, כי הן לא נהנות, למשל, מארנונה שמשלמים עסקים גדולים בערים כמו תל אביב, רחובות או הרצליה. אז הקיצוץ הרוחבי פגע במענקי האיזון. ומי נפגע מהקיצוץ במענקי האיזון? רק הרשויות העניות ביותר. הן חוטפות את המכה הכי קשה, בעוד הרשויות העשירות לא ירגישו בזה. לכן, המלחמה פה היא באמת על הלחם. על זה אני מברכת את הרשויות החזקות, שיוצאות כאן למלחמה ולשביתה בשביל הרשויות החלשות ביותר. לא יכול להיות שמדברים 'חברתי-חברתי-חברתי', אבל מי שנפגעים הם החלשים ביותר.

לביא: לסיום שיחתנו, מה את חושבת על משה גפני, שהצליח ברגע האחרון להעביר 80 מיליון שקלים שנוגעים לציבור בוחריו?

שלי: ברמה הפוליטית אני יכולה להבין את זה. ברמה העקרונית, אני דוחה את זה מכל ומכל. אני כן מבינה את זה שאדם שהוא שלוח ציבור מנסה לייצג את המגזר שלו, ואני חייבת להגיד שגפני מייצג אינטרסים רוחביים ולא אינטרסים מגזריים. אני בכלל חושבת שחלוקת השלל של חברי כנסת פסולה מעיקרה. היא הייתה תמיד, צריך לומר. תמיד ערב התקציב חברי כנסת ביקשו משהו לדבר היקר לליבם, אבל הכול היה ברור והיה מספר תקנה שהכסף זורם אליו. בלילה האחרון היה מחטף, בו באמת איש הישר בעיניו עשה, ובעיקר אותם 250 מיליון שאנחנו אפילו לא יודעים לאן הם הלכו - לגבי גפני אנחנו לפחות יודעים זה הלך – אבל במקרה של חלוקת השלל בין ח"כים, אנחנו אפילו לא יודעים לאילו סעיפים ולאיזו תקנה הלך הכסף.

לביא: רק לסבר את אוזני המאזינים: מיקי זוהר מהליכוד יקבל בשנתיים הקרובות 40 מיליון שקל, דוד ביטן 43 מיליון שקל. כלומר, הרבה כסף זרם שם.

שלי: תשמע, זה הזוי, באמת הזוי. גם, למה הם צריכים לקבל כסף? הם חברי קואליציה, הם אמורים להצביע עם התקציב. אם התקציב לא טוב, שיהיו אמיצים ויצביעו נגדו; ואם התקציב טוב, שיצביעו בשבילו. יש משהו בעייתי בזה שחברי כנסת מקבלים כסף ייעודי למטרות שהם מחליטים עליהן, ובכך מייצרים זיקה ותלות בינם לבין הגופים שהם עושים להם טובה ונותנים להם את הכסף, כאילו הכסף הגיע מהכיס שלהם. כל המנהג הזה פסול. אני חייבת לומר ביושר: זה תמיד היה. אבל זה היה בקטנה, והיה ברור לאן הכסף הולך. הביזה הגדולה שהייתה בידי חברי כנסת, שאמורים להצביע בעד או נגד התקציב ובטח לא לנהל משא ומתן סחטני על עוד כמה מיליונים, היא חסרת תקדים וממש מופקרת. אני הייתי מעדיפה לראות את הסחר-מכר של הרגע האחרון נעלם מהעולם".

להאזנה לראיון המלא: