"מדינה שלמה מיטלטלת בין גחמות של ראש ממשלה שלא מבין שהמדינה איננה הוא"

3 בינואר, 2017

שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת הדיון סביב דחיית תחילת שידורי תאגיד השידור הציבורי, והתייחסה לשורת נושאים, כשבראשם ההצעה לאסור על חקירת ראש ממשלה מכהן וניסיונו המתמשך של ראש הממשלה נתניהו לחסל את השידור הציבורי. מתוך דבריה (לצפייה):

"אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו לא היינו יושבים כאן בדיון הממושך הזה על חוק שנוצר מסיבות פיקטיביות, הארכת התקופה שעד אליה יתחיל לפעול תאגיד השידור הציבורי, אלמלא הגחמנות והקפריזות של אדם אחד - הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ועל כן, אני אייחד לראש הממשלה את דבריי. אני אתחיל בחקירתו של ראש הממשלה, שככל הנראה נמשכת גם בשעות האלה.

אני לא מאמינה ללוחמים בשחיתות שרוצים למצות את מלחמתם בשחיתות סביב סוגיית החקירות של ראש הממשלה נתניהו, אחרי שהיו סנגוריו הנלהבים ביותר של אהוד אולמרט כשהיה ראש ממשלה, אז הם חיפו עליו בכל כוחם. מאבק בשחיתות לא יכול להיות סלקטיבי, ובטח שהוא לא יכול להיות פוליטי. אלה שהיו מגניו, משמניו, מאתרגיו של אהוד אולמרט, אין להם say ואין להם case לבוא עכשיו ולהיות לוחמים בשחיתות כשזה מגיע לנתניהו; ממש כשם שאני לא מאמינה לשרי הליכוד שמתייצבים בזה אחר זה ומשמיעים דברי הבל ורעות רוח על כך שלכאורה התקשורת היא זו שאשמה בכך שראש הממשלה, ה'נרדף עד צוואר', נחקר עכשיו על ידי השוטרים. יש כאן איזה ניסיון מלאכותי לייצר קטטה... כאילו זאת קטטה בין ימין ושמאל, קטטה בין ראש הממשלה ובין התקשורת. זאת לא קטטה - זה חשוד בפלילים נחקר על ידי המשטרה; כשם שכשאדם שחשוד בפריצה לרכב נחקר על ידי המשטרה, זאת לא קטטה בינו לבין המשטרה ולא קטטה בין ימין ושמאל. מושחתים יש בימין ובשמאל, וראש הממשלה חשוד עכשיו בשחיתות והוא נחקר על-ידי המשטרה. הוא לא מתקוטט עם אף אחד. ובמקרה הזה, גם ראש הממשלה הוא אזרח ככל אזרח. נכון, יש לו פריווילגיות. נכון, מתאמים איתו את החקירה. נכון, נזהרים מאוד בכבודו. נכון, מהססים מאוד לפני שפותחים בחקירה. אבל בסופו של דבר ככה זה בדמוקרטיה. הוא אדם שחשוד בפלילים ונחקר כעת באזהרה על-ידי המשטרה, כמו כל אדם אחר שחשוד בפלילים. אין כאן שום קטטה. זה לא על ימין ושמאל, זה לא דיון פוליטי. זה על שחיתות ועבריינות - כן או לא. על שלטון החוק – כן או לא.

יש לי עצה אישית לכל הפוליטיקאים שמתבכיינים על זה שרשויות החוק רודפות אותם, שהתקשורת רודפת אותם ושאי-אפשר לזוז כאן בלי שיחקרו אותך. יש לי עצה נורא פשוטה: אל תהיו מושחתים. מן עצה פשוטה כזו. אל תיקחו מתנות, אל תיקחו טובות הנאה, אל תעשו עסקאות מפוקפקות. תחיו כמו בני אדם נורמאליים, תאכלו אוכל נורמאלי, תיסעו ברכב נורמאלי, תקיימו חיים רגילים. 
העובדה שאתם רואים אנשים נורא עשירים מסביבכם לא הופכת אתכם לאנשים עשירים כמותם, ונכון שיש כאן אנשים יותר אמידים. פשוט תשמרו על החוק, מה הבעיה? אני לא מצליחה להבין את נבחרי הציבור שחיים כל הזמן על הסף, במין אימה תמידית שיעלו עליהם, שיגלו שהם קבלו טובת הנאה, שיגלו שהם קבלו מתנה שהיא כבר אולי בגדר שוחד ושכבר אולי היא בגדר הפרת אמונים, ושהם עשו איזה עסקה מפוקפקת. בשביל מה? מה יוצא מזה? לא יותר פשוט לחיות בשקט ולדעת שגם אם המשטרה תרצה לתאם אתך פגישה ולחקור אותך, אתה יכול להיות בטוח ורגוע שלא ידבק בך דבר? פשוט לא להיות מושחתים. מן עצה פשוטה שכזאת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה להגיד על אדם שהוא ישר, למשל, בשבוע שעבר הצטרף למפלגתי לשמחתי השר לשעבר אבי גבאי, ובין היתר, אני מודה שגם אני נפלתי במלכודת הזאת, אחת התשבוחות שהוענקו לו זה שהוא אדם ישר ונקי כפים. איך פתאום יושר וניקיון כפים הפכו לתכונות אקזוטיות? תסבירו לי את הדבר הזה. ממתי היא הפכה לתכונה כל-כך נדירה ויוצאת דופן שצריך לציין אותה בריש גלי ולחזור ולדבר עליה? מה הבעיה בלהיות נקי כפים ולא לעשות לביתך? זאת דרישה בסיסית משליח ציבור. בסיסית לגמרי. אחר-כך הוא יכול להיות גאון, כריזמטי, סוחף אחריו המונים, איש ביצוע מדהים ואיש חזון מדהים - אבל קודם כל תהיה ישר ונקי כפים, זו לא איזו דרישה מופרזת; כמו רוב בני האדם, שלא עוברים על החוק ולא משחקים כל הזמן על הגבול וחוצים אותו מידי פעם, בהנחה שהם לא יתפסו מעולם כי הם נעלים מהחוק.

אתם מבינים, אין שום כישרון ושום תכונה נשגבה שמהווים איזשהו אליבי ואיזושהי הצדקה לשחיתות. אולמרט טען בשעתו שמוסדות שלטון החוק רודפים אותו. המשטרה, הפרקליטות, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה. כולם רדפו אותו, והוא רדף אותם וניהל נגדם מלחמת חורמה. ניסה לא להותיר מהם מאומה, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים - אולי אני אפול, אבל גם אתם תיפלו.
לנתניהו אין אפילו את התירוץ הזה. מה הוא יגיד? הוא מינה את מפכ"ל המשטרה, הוא מינה את מבקר המדינה, הוא מינה את היועץ המשפטי לממשלה. מה הוא יגיד עכשיו? שהם רודפים אותו ממניעים פוליטיים? שהם אולי שמאלנים? שהם זממו נגדו מזימה?

הרי הוא מינה אותם במו ידיו. והוא גם יודע שהוא לא יכול לקלל אותם בקללה הנוראה מכל – שמאל. לכן הוא נטפל לתקשורת, מה נשאר לו להגיד? עכשיו, מה אתה מנסה להגיד בזה, אדוני ראש הממשלה? שאותם אנשים שמינית, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומפכ"ל המשטרה, הם כל-כך רופסים וכל-כך עלובים עד שהם פוחדים מאיזה מאמר שנכתב עליהם? או שבכלל אתה מזומן לחקירה באזהרה בשביל שהם יקבלו כותרת אוהדת? זה הקרדיט שאתה נותן לאנשים שאתה עצמך מינית ?מה אתה חושב, שהיועץ המשפטי לממשלה ישים את כל הקרדיט שלו, את כל שמו הטוב והמצוין, על קרן הצבי בשביל לרצות איזה עיתונאי? ככה אתה מזלזל במוסדות שלטון החוק ובאנשים שאתה בעצמך מינית?

צודק ראש הממשלה נתניהו: בדמוקרטיה מחליפים ראש ממשלה בבחירות. לצערנו זה לא תמיד קרה כך במדינת ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר. אבל, בדמוקרטיה, ראש ממשלה שיש חשד שהוא עבריין סדרתי - חשד, אני לא מכירה את הפרשה ואני לא יודעת את פרטיה - וכשיש למשטרה חשד מבוסס עד כדי כך שהיא מרשה לעצמה לקרוא לראש ממשלה לחקירה באזהרה, הוא גם נחקר על-ידי מוסדות שלטון החוק. כי שוויון בפני החוק הוא ערך בסיסי בדמוקרטיה. בסיסי. שגם אם יש אדם רם ונישא ובתפקיד הכי בכיר והוא הכי חזק והכי עשיר והכי מקושר - גם אז, בסוף, בבואו בפני מוסדות שלטון החוק, דינו כדין אדם רגיל. זאת דמוקרטיה.

אני מצפה משרים בממשלה ומחברי כנסת בקואליציה להפסיק לשתוק כמו דגים, או לחילופין להפסיק לגונן על ראש הממשלה נתניהו בטיעונים מופרכים וחסרי קשר למציאות, אם כי אני חייבת לומר ביושר - גם כשאולמרט נחקר, השרים סביבו שתקו כמו דגים ואיש לא תבע שהצדק ייעשה וייראה. זו הייתה הקדנציה הראשונה שלי בכנסת, הייתי חברת כנסת בקואליציה כי מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ישבה בקואליציה עם אהוד אולמרט ותאמינו לי שהייתי בבדידות מזהרת. כך שאותה התנהגות נואלת, לא מנהיגותית, לא אמיצה, של השרים שמקיפים עכשיו את ראש הממשלה ומגוננים עליו, כשהם יודעים שהם עושים צחוק מעצמם, הייתה גם אז. אז בואו נשמור על פרופורציות.

כיוון שהייתי כאן ב-2007, כאמור בקדנציה הראשונה שלי, עברתי על כמה נאומים שנאמתי כאן במליאה בזמן חקירות אולמרט. זה היה יכול להיות משעשע אלמלא זה היה כל-כך עצוב, אבל הדברים פשוט יכולים להיאמר שוב ושוב ושוב. אוקטובר 2007, דיון במליאה בעקבות הצעה לסדר של כמה חברי כנסת, אחרי שהשר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, שלף הצעה להצעת חוק שלא לחקור ראשי ממשלה מכהנים. אני אקרא את הנאום כאילו הוא נכתב היום, אף שהוא נכתב ב-2007:
"אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, אני מעריכה ומחבבת אותך ואף בטוחה שאתה אדם ישר ונקי כפיים, בשונה מאנשים אחרים שמכהנים, לצערי, בממשלה הזאת. אלא שלפעמים אנשים ישרים ונקיי כפים נעשים בלא משים כלי שרת בידיהם של מי שידיהם פחות נקיות, בלשון המעטה. אני סבורה, שבשבוע שעבר, זה השבוע שבו אבי דיכטר הניח את הצעת החוק הזאת, היינו עדים למקרה מצער שכזה.

"ראש הממשלה אולמרט"/או נתניהו - כאמור הדברים נאמרו ב-2007 – "נמצא תחת חמש חקירות שונות בשלבים שונים. המכנה המשותף לכולן הוא שיש בהן חשד שראש הממשלה קיבל כסף או שווה כסף לעצמו או למקורביו. אלה פרשיות חמורות ביותר ושתיים מהן כבר נחקרות בפועל במשטרה בשלבים מתקדמים ביותר. אם הדבר הזה נכון, אם יש אפילו באחת מהפרשיות האלה ממש, אסור לו להמשיך לכהן כראש ממשלה. למדינת ישראל מגיע ראש ממשלה נקי כפיים. ואם הדבר אינו נכון, חלילה, והוא נקי מכל רבב בפרשיות האלה, אסור שהעננה הזאת תמשיך לרבוץ מעליו בהמשך כהונתו. אתה עצמך אומר שהדבר מפריע", את זה אמרתי לשר לביטחון פנים, אבי דיכטר. "ומה ראוי מחקר האמת, חקר מהיר של האמת וידיעה צלולה וברורה של אזרחי מדינת ישראל, האם ראש ממשלת ישראל הוא איש ישר ונקי כפיים או שמא אדם מושחת ואולי אפילו עבריין פלילי, שכן הוא חשוד בעבירות פליליות?" כאמור, אוקטובר 2007, אולמרט. מה נשתנה בינואר 2017? כמעט שדבר לא השתנה.

"הדיון, אם אפשר שחקירת משטרה תתנהל נגד ראש ממשלה מכהן, הוא דיון שאותי באופן אישי מכעיס מאוד. אני סבורה שכן, שראוי שתתנהל ומהר. הוא מכעיס אותי, אבל אני מודה שהוא לגיטימי. הוא איננו לגיטימי כשזה מגיע מפיך, אדוני השר לביטחון פנים, אבי דיכטר בשנת 2007, הממונה על משטרת ישראל. זה בלתי לגיטימי וזה זורע מבוכה קשה בעיקר בקרב החוקרים שבעיצומם של ימים אלה עסוקים בחקירת ראש הממשלה". זה בלתי לגיטימי כשזה בא ממך שרת המשפטים, איילת שקד, ב-2017. כמי שממונה על שלטון החוק, בעוד החקירות האלה מתנהלות, את גם מפיחה רוח חיים באותה הצעה נואלת שלא לחקור ראש ממשלה מכהן. לא הצעה שנולדה מתוך איזו חשיבה פילוסופית או בדיקה של החוק. לא, היא נולדה בעיצומן של חקירות נגד ראש הממשלה. איך אמורה לפרש זאת הפרקליטות, כששרת המשפטים מפיחה רוח חיים בהצעת חוק כזאת? איך אמורים לפרש זאת השוטרים? יכול להיות, כמו שהכנסת הזאת מתנהלת, שתוך שנייה יהיה פטור מחובת הנחה ושלוש קריאות, ויעבור חוק בשנייה אחת שאוסר חקירת ראש ממשלה. מה הם אמורים לחשוב עכשיו כשהם בחדרי החקירות, מתאמצים, מגייסים את מלוא כישוריהם כדי לשמור על המדינה, כדי לגונן על שלטון החוק? באים עם פיק ברכיים, עם כבוד מסוים, אחרי שעשו עבודה מאומצת. מה הם אמורים לחשוב מאחורי הראש כשהם יודעים שהכנסת כבר זוממת בעיצומן של החקירות, באופן הכי בלתי תמים, הכי ציני, לחוקק חוק שיפסיק אותם באמצע החקירה? הרי זה דבר מטורף לחלוטין.

"ואני מאמינה", אני ממשיכה לקרוא מהנאום של 2007. "אני מאמינה שזאת חקירה יסודית, אמינה, מעמיקה, מאומצת, לא פשוטה, וממילא אני מניחה שאצבעם לא קלה על ההדק ושהם מתייחסים אל החקירה הזאת ברצינות רבה. לשמוע את השר הממונה עליהם אומר שראוי שלא יתקיימו חקירות נגד ראש ממשלה... הטיימינג כאן הוא כל-כך משמעותי והמסר לשוטרי משטרת ישראל הוא כל-כך בוטה וכל-כך קלוקל וכל-כך לא מתאים לך, אדוני השר". וגם לא מתאים לך גברתי השרה, שרת המשפטים. פשוט לא מתאים.

"אני מצפה ממך", אמרתי אז לשר לביטחון פנים ואני אומרת את זה היום לשרת המשפטים איילת שקד, "להעביר מסר צלול וברור לשוטרי משטרת ישראל, לפרקליטות: עשו עבודתכם נאמנה והגיעו מהר לחקר האמת. אני קוראת לכם לחזור מהצעות החוק הנואלות האלה".

עכשיו אני מגיעה לרשות השידור. הדברים האלה הם לחלוטין לא נפרדים זה מזה, תאגיד השידור הציבורי ורשות השידור. כאמור, הסיבה שאנחנו ניצבים כאן היא, קטטה מדומה, מתוקשרת, שיצר ראש הממשלה עם התקשורת כולה, אלא כמובן היא משרתת אותו במלוא מאת האחוזים. לא מספיקה לו תקשורת שאוהדת מידי פעם או שמסקרת את פועלו, אבל מרשה לעצמה מידי פעם גם איזה תחקירון קטן, או אולי איזו עקיצה רחמנא ליצלן, כי מדובר באדם שהוא נישא ומורם מעם, בכלל מלך. איך יכולים הנתינים בחוצפתם להעביר עליו ביקורת, לתחקר את מעשיו, לכתוב עליו כתבות לא מחמיאות? הרי לא לכך נועדה התקשורת. התקשורת נועדה לכלות את פניו של ראש הממשלה, להשתחוות לו שלוש פעמים ביום ולצלם אותו ואת משפחתו בזוויות מחמיאות בלבד. לכך נועדה התקשורת, בעיניי ראש הממשלה.

לכן, אנחנו נמצאים בעיצומה של מתקפה, שהיא גם מבנית וגם חוקית, על כל גוף משדר שמסתובב בשטח. היא גם פרסונלית: היא פרסונלית על העיתונאים המרכזיים והחשובים במדינת ישראל, שאיש לא חושד בהם במשוא פנים ואף אחד לא מעלה על דעתו שהם יעזו להביא גרגר של מידע שלא הוכח ונבדק אלף פעם; דווקא על העיתונאים עם האתוס העיתונאי, כמו אילנה דיין ורביב דרוקר. בכוונה, כדי לכוון את הירי אל המרכז, אל הליבה, אל העיתונאים האהודים, האהובים, שהם בקונצנזוס. והכול כדי לשרת את הצרכים והאינטרסים האישיים של אדם אחד שמתבלבל ולא מבין שהמדינה היא לא הוא. הוא ראש הממשלה שנבחר והמדינה היא ישות בפני עצמה. הריבון, היא ביטוי לרצון העם. יש לה מוסדות משלה, שאינם סרים למרותו. לא מדובר במלך שמצווה, אלא באדם שאמנם מתכלל ומנהיג את מה שמתרחש במדינה, אבל בכל זאת המדינה חזקה ממנו והיא חשובה ממנו.

הדבר הזה לא מצליח לחלחל בתודעתו ולכן לפני שהוא מינה את ראש המוסד, הוא שאל אותו שאלה קטנה. 'האם תהיה נאמן לי?', שאל המלך את הנתין. 'לא', אמר הנתין, 'אני אהיה נאמן למדינה'. 'תשובה לא טובה', אמר המלך. את אותו סיפור בדיוק אנחנו רואים ברדיפת התקשורת. אנחנו רואים אותו עכשיו בסיפור התאגיד.

אני גדלתי מקצועית ברשות השידור. התחלתי ככתבת בדרום בבאר-שבע ואחר-כך עשיתי את כל קשת התפקידים: כתבת פוליטית וכלכלית והגשתי את יומן הכלכלה; הגשתי וערכתי את התכנית "הכול דיבורים" במשך 7 שנים, ואהבתי את המקום הזה אהבת נפש.

דווקא אחר-כך, כשעברתי לסקטור הפרטי, לחדשות ערוץ 2, לשידור שהבעלים שלו הוא לא הממשלה אלא בעלי ההון, היה לי קנה מידה להשוות קצת. לחצים יש פה ולחצים מפה. את שני מקומות העבודה האלה מאוד אהבתי ואני מכירה אותם ואוהבת אותם עד היום, אבל תאמינו לי, שלחצים מכיוונם של בעלי ההון הם אפילו עוד יותר מצמיתים ומטרידים מאשר לחצים מהדרגים הפוליטיים. הכרתי גם את זה וגם את זה.

העובדה היא שבערוצים המסחריים הלחץ הוא מאוד גדול מצד הזכיינים ומצד הבעלים. ולעיתים קרובות, החומה הסינית לא נשמרת. כשאתה פוגע במפרסם גדול, או באחד הזכיינים שיש לו אלף אינטרסים אחרים, אתה הופך להיות יעד לחשדנות תמידית, כשגם רוצים לסלק אותך מהדרך.

דווקא על הרקע הזה, חשיבותו של השידור הציבורי היא כל-כך כל-כך גדולה. שידור אחד, אחד, ערוץ אחד, רדיו אחד, שאינו נתון לשליטת ההון הגדול. זה דבר כל-כך בסיסי בדמוקרטיה, כל-כך בסיסי ויסודי. הדבר הזה נחרב ונותץ בשנה האחרונה.

אני לא אומרת שרשות השידור נקייה מפגמים, אבל הניסיון לצייר אותה כשורש כל רע הוא כל-כך לא הוגן. אני מודה שיש לי סנטימנט. אני מודה שאני חייבת למקום הזה הרבה מאוד מתפיסת העולם שלי, מערכים שרכשתי, העברית הטובה שלי מגיעה משם, מחינוך מצליף מאוד של הלשונאיות של רשות השידור. אתוסים פשוטים כמו שמירת סוד, שמירה על חסיון מקורות - דברים נורא בסיסיים, שהפכו למרכיב באישיות שלי.

הילדים שלי נולדו כשעבדתי שם. ולכן גם יש לי סנטימנט חזק, אבל גם אני יודעת להעריך את העבודה הטובה שעושים האנשים הנפלאים שעובדים שם, שנתונים להנהלות מתחלפות, עם גחמות מתחלפות, ומצליחים לשרוד ולשמור על חוט שדרה מקצועי ועל גב זקוף. לכן אני התנגדתי לסגירת רשות השידור, הייתי מהמעטים שהצביעו נגד. ולמה התנגדתי, בין היתר? כי אמרתי, וחזרתי ואמרתי - כבר קראתי נאומים מהעבר, אני לא אכביד בעוד נאומים מהעבר - קל להרוס, קשה לבנות, אתם תהרסו את רשות השידור, ולא יהיה תאגיד שידור ציבורי; כי קל מאוד לחרב. אבל אחר-כך? אחר כך הגחמות שולטות. הקריזות. מצבי הרוח ההפכפכים. הזעם של הוד מעלתו. הנהלה שלא מספיק משרתת את גחמותיו של המלך. אגב, התאגיד יכול לפעול כבר היום, הוא היה יכול להתחיל את שידוריו היום. אין סיבה לכך שאנחנו דוחים את השידורים כאן בחקיקה, אלא אותה גחמה. אין שום סיבה לכך שאנחנו יושבים כאן עכשיו ודנים על החוק הזה בכלל.

ואז, כשהתאגיד הזה לא משתחווה לפני ראש הממשלה שלוש פעמים ביום, ולא אומר לו "שלום, אדוני המלך. מה תרצה שנשדר היום?", פתאום גם הוא לא מספיק טוב. ופתאום חוזרים לרשות השידור, שכבר מוכה וחבוטה, וחלק מאנשיה כבר פורשים וכבר מחפשים מקומות עבודה אחרים. כך מחסלים לחלוטין שידור ציבורי במדינת ישראל - בגלל גחמות, ובגלל תאוות שליטה בלתי נשלטת.

אני מאוד עצובה על היום הזה שבו אנחנו דוחים שידורי התאגיד. לא בגלל שאני שותפה לביקורת כלפי רשות השידור. רשות השידור, כאמור, יקרה לי, ואני מודעת למעלותיה - אלא בגלל העובדה שזה הפך גם לסימבול איך מדינה שלמה מטלטלת על-ידי גחמות, בלי היגיון. זה אפילו לא אידיאולוגי. זה לא שיש כאן קרב בין אידיאולוגיות. יש כאן פשוט גחמות שהן בלתי נתפסות, ושכולנו קורבן שלהן.
בזמן שנותר לי, חמש דקות, אני רוצה לדבר על שני עניינים נוספים: אני לא התייחסתי ליוזמת גליק-חאג' יחיא לנסות ולהשיג שליטה ברחמן של נשים, אחרי שהן כבר מחליטות לבוא ולבצע הפלה, ולהושיב רב וקאדי בוועדת ההפלות - איזה רעיון הזוי ומטורף ומטורלל לחלוטין, ריאקציונרי. לא השתתפתי, גם לא באתי לדיון היום כי אמרתי, זה כל כך מטורף ומופרע, עד שאני לא רוצה אפילו להיות זאת שתוסיף עוד איזו רוח חמימה בכנפי הדיון הזה, שהזוי שהוא בכלל מתקיים.

כל ההתבטאות שלי בעניין הזה עד עכשיו הייתה ציוץ אחד מאוד קטן בטוויטר, שמסביר למה אני לא עוסקת בזה. אז ענתה לי אישה שאני מאוד מעריכה, יהודית שילת, שהיא חברה בפורום "תקנה", פורום שאני מוקירה אותו מאוד ושהיה חלוץ ופורץ דרך בציונות הדתית. זה היה הפורום הראשון שבעצם הקשיב לנשים נפגעות תקיפה מינית. והיא ענתה לי, שכיוון שיש דיון עמוק על הסוגיה, האם העובר הוא בר-חיים, יש כאן סוגיה פילוסופית שחייבים לנהל אותה, וגם לאנשי דת שהם רלוונטיים לרוב אזרחי מדינת ישראל, יש מקום לקיים את הדיון הזה.

אני השבתי לה שהעובדה שעם כל הערכתי והוקרתי אליה, גם העבודה הנפלאה שלה בפורום "תקנה" היא לא תוצאה של החלטה של מוסדות דת, היא תוצאה של הפמיניזם החילוני, ממש כך. ולכן, אחר-כך, אחרי שקמו מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשנות השביעים במדינת ישראל על-ידי פמיניסטיות חילוניות - אז הדבר הזה חלחל את הציונות הדתית, ואז הוקם פורום "תקנה". היא ענתה לי 'נכון, אבל זאת סוגיה פילוסופית שצריך לדון בה'. בוודאי שזאת סוגייה פילוסופית שאפשר לדון בה. רק אתמול הבן שלי, שלומד כמה דברים באוניברסיטה וביניהם גם פילוסופיה, ממש במקרה, הראה לי מאמר של ג'ודי תומפסון על הפלות, במסגרת לימודי הפילוסופיה. לגיטימי לגמרי לדון בזה דיון פילוסופי אבל בוועדת הפלות, שאליה כבר מגיעות הנשים בשיא מצוקתן ואחרי ההחלטה שהן קיבלו לבצע את ההפלה? מה הקשר לדיון הפילוסופי? שם נקיים את הדיון הפילוסופי? אולי נקרא שם את ג'ודי תומפסון בוועדת ההפלות?

סוגיה נוספת היא האירוע המזעזע, המחריד, הנורא, שקשה אפילו לחשוב עליו, שאירע אתמול בירושלים 'של אותה אם ששרפה את בנותיה למוות והתאבדה. צריך לומר: המקרים האלה הם מגיעים לידיעתנו כשהילדים נרצחים על-ידי הורה אלים, או הורה שאיבד את שפיות דעתו. אבל מעבר לכך שילדים נרצחים בידי הוריהם, הרבה מאוד ילדים מוכים על-ידי הוריהם, והרבה מאוד ילדים הם קורבן להתעללות מינית בתוך הבית - על-ידי הורים. לעתים מאוד קרובות, יותר ממה שאנחנו משוועים בנפשנו, המקום שאמור להיות המקום הכי בטוח והכי מגונן, הופך להיות המקום הכי מפלצתי ונורא; והאדם שאמור לגונן על היקר לו, הופך להיות התוקפן האכזרי. זה דבר שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת. קשה לטפל בזה - ככל ששירותי הרווחה נפגעים יותר, הקיצוצים מתרבים, יש אאוט-סורסינג של עובדים סוציאליים שהם כבר עובדי קבלן, אז כך הנגישות לילדים, והזיהוי של ילד כזה, נעשים קשים יותר ויותר.

אבל גם בשולי הדברים אני אומר, מדי פעם הארץ רועשת אחרי שהורים שמים מצלמה ורואים מטפלת שפגעה בילד, או גננת שפגעה בילד. הדברים האלה איכשהו הם הרבה יותר "סקסיים", תופסים כותרות נורא גדולות, כאילו כל הגננות מתעללות בילדים, או כאילו זו תופעה מאוד נפוצה. צריך לומר את האמת, המקום היותר מסוכן לילדים, זה המקום שבו הם אמורים להיות הכי בטוחים בו. זו סוגיה מאוד קשה, מאוד מכאיבה, מאוד קשה לטפל בה כי היא קורית בין קירות סגורים, אבל מן הראוי לציין את העניין הזה היום. תודה רבה."