"להפריד בין השסע החברתי המורכב לבין גורלו האישי של אזריה"

5 בינואר, 2017
האזינו:

שלי התראיינה ל"אריה ובן" ברדיו ללא הפסקה, בהגשת אריה אלדד ובן כספית, אודות פרשת אלאור אזריה. מתוך דבריה:

"כספית: אז כהרגלך הפתעת מאוד היום, לפחות אותי, בהמליצך עם הינתן הכרעת הדין בעניין אלאור אזריה לשקול להעניק לו חנינה. למה?

שלי: אני יודעת שקצת קשה להציג עמדה מורכבת, אבל בכל זאת אני אנסה לשטוח אותה באוזניכם, בתור שני אנשים אינטליגנטיים. העמדה שלי בעניין אלאור אזריה ברורה, חדה והובאה לא פעם. מדובר במעשה חמור, שפל, שמנוגד לערכי צה"ל. אני גם חושבת שבית המשפט נהג היום באומץ לב רב. הוא נהג כמו שבית משפט צריך לנהוג, כאזור סטרילי, בו בודקים לפי הראיות ומגיעים למסקנה משפטית מתבקשת נוכח הראיות - בהתעלם מכל הרחשים שהיו בחוץ. וגם, כמובן, אני חושבת שהרמטכ"ל גדי אייזנקוט וצמרת צה"ל עשו מעשה נכון וראוי כשהתוו קווים מוסריים. ובכל זאת, אני חושבת על זה לא מעט בחודשים האחרונים, ואיכשהו הסיפור החמור הזה נפל לאיזשהו קו שסע מאוד אלים ומאוד כואב בחברה הישראלית וגם בצה"ל. ובתוך קו השסע הזה, בתוך הסיפור הזה, היה חייל אחד בשם אלאור אזריה. אני חושבת שכתפיו של סמל אלאור אזריה צרות מלהכיל את כל השסע ואת כל העוצמה ואת כל הדיון הציבורי הזה. אני חושבת שצריך למצות איתו את הדין, אני חושבת שנכון היה להגיש כתב אישום, צריך להיגזר גזר דין מנותק לחלוטין ממה שקורה בהלכי הרוח הציבוריים, אבל אחר כך – וזה מה שאמרתי היום, אבל כנראה שמסרים כאלו קצת קשה להעביר - לשקול בזהירות את האפשרות לתת לו חנינה.

אלדד: את רואה קווים מקבילים בין הפרשה הזאת לבין פרשת קו 300, בה קיבלו אנשי השב"כ חנינה עוד לפני ההעמדה לדין?

שלי: בוודאי שיש קווים מקבילים: בפרשת קו 300 גם לא היינו יודעים לעולם שהדבר הזה קרה אלמלא שני צלמי עיתונות מהוללים, אלכס ליבק וענת סרגוסטי, צילמו שני מחבלים יורדים חיים מהאוטובוס, יחד עם אנשי שב"כ. מה שנמסר לציבור זה שהם חוסלו במהלך המבצע לחילוץ בני הערובה; אחר כך, כשהתפרסמו התמונות, היה ברור שהם היו חיים בידי השב"כ והומתו שם. ואז פרצה סערה ציבורית מאוד גדולה. אבל מה שקרה אז זה שהם קיבלו חנינה עוד לפני שהחלו הליכי המשפט, וכן, אני חושבת שיש קווי דימיון. נכון שהיו נימוקים אחרים, נכון שאז זה היה עוד לפני שהחל המשפט, נכון שבין היתר, לכאורה, השיקולים היו להגן על דרכי העבודה בשב"כ וכן הלאה וכן הלאה. אבל אני חושבת שבמקרה הזה, אני תורמת את דעתי לדיון הציבורי, אין לי שום עמדה שיפוטית כאן. אני בטח שלא יכולה להתערב בגזר הדין של השופטים, ואני חושבת שהוא צריך להיות חמור ותואם את הכרעת הדין, אבל אני חושבת שבהחלט גורלו של אלאור אזריה צריך להיות במידה רבה דומה לגורלם.

כספית: אז ככל שחשבתי יותר על הציוץ הזה ועל ההודעה הזאת שלך מהיום, אני יותר חולק עליהם. קודם כל, אני לא חושב שאפשר להשוות בין קו 300 לאלאור אזריה, כי בקו 300 לא היה משפט, לא היה כתב אישום, לא היה כלום, אף שופט לא דן בשום דבר ולא היה הליך משפטי. זה דבר חסר תקדים: הנשיא נתן חנינה עוד לפני הכול וסגרו את העסק. אגב, אם זה היה קורה היום, בטח היו פה הפגנות, ולך תדעי מה היה קורה באווירה של היום. דבר שני, כשההליך המשפטי עוד מתנהל ולא יודעים אם יערערו או לא – אגב, יש עוד לפחות שלוש נקודות יציאה לשנות את מצבו של אלאור אזריה עונשו, והן שהוא לא יערער ואז תוך 30 שניות אלוף הפיקוד יוכל להמתיק את עונשו, שהוא כן יערער ואז הרמטכ"ל יוכל להמתיק את עונשו - כבר לקפוץ עם חנינה זה בעצם לעקר את בית המשפט מכל מה שהוא עשה. ראינו כולנו היום במשך שעתיים כמה רציני היה הדיון הזה. ו-ב', זה אומר למשפט הרחוב 'ניצחתם'.

שלי: אז קודם כל, אני מסכימה עם חלק מהדברים שלך, וכשאני משתמשת בביטוי "חנינה" אני לא נוקטת בצורת ההליך. כל האפשרויות שאתה מנית הן אפשרויות שבאות בחשבון. ראיתי, למשל, שידידי מיקי רוזנטל חלק עליי ואמר שמה שהוא חושב שצריך לקרות זה שבגזר הדין פשוט יילקחו בחשבון כל הימים בהם היה במעצר.

כספית: זו גם דעתי.

שלי: יפה, אז קו המחשבה שלנו מאוד דומה. אלא שאני, בניגוד אליך ובניגוד למיקי, לא חושבת שיש לי בכלל עמדה סבירה להודיע לבית המשפט מה אני חושבת שיהיה גזר הדין שלו. אני אומרת שבית המשפט צריך להחליט מה גזר הדין על דעת עצמו ובאופן הנקי מרחשים חיצוניים, ואחרי שיינתן גזר הדין, לשקול בזהירות, וזה מה שאמרתי, מתן חנינה. מתן חנינה זאת כבר סוגיה שהיא יותר ציבורית. דווקא להפך, אני מנסה להימנע מלהשפיע על בית המשפט, ומשבחת את העובדה שהוא פועל באופן סטרילי על סמך הראיות. אני חושבת שלהתחיל להגיד לשופטים מה יהיה גזר הדין זה כבר הרבה יותר בעייתי, בטח להשקפת עולמי.

כספית: את דעתנו מותר לנו להגיד, שלי יחימוביץ'. השופטים יעשו מה שהם רוצים. העניין הוא שחנינה משדרת לחיילי צה"ל העתידיים 'חבר'ה, תירו גם באדם שכבר ימות מלכתחילה ובסוף תקבלו חנינה'.

שלי: אני חולקת עליך כאן, בן. אני חושבת שהמסר הועבר בצורה צלולה, אמיצה, בהירה, ואני מתייצבת לצידה בכל נימי נפשי ובכל השקפת עולמי האידיאולוגית. הוא עבר על ידי מפקדי צה"ל, הוא עבר על ידי הרמטכ"ל, הוא עבר בעצם העובדה שאזריה הועמד לדין, הוא עבר בהכרעת דין מאוד נוקבת, הוא יועבר מן הסתם בגזר הדין. יש לפעמים סיטואציות שהן יוצאות דופן; אתה יודע, אם חובת השופטים היא לנהוג כאילו הם נמצאים בחדר סטרילי ואטום לרעשים מבחוץ, החובה שלי כשליחת ציבור היא כן להסתכל על משהו שקורה כאן, על איזושהי בערה חברתית שמקרינה על צה"ל ומחלישה אותו מאוד. אני חושבת שאיש לא שיער ולא פילל בתחילת הפרשה עד כמה היא תהיה קו פרשת מים. עד כמה היא תחדור לתוך השיח הצבאי, כמה נזק היא תגרום לצה"ל. לכן, אני חושבת שבסיטואציה המאוד מורכבת הזאת, את עוצמת הסיפור הזה צריך במידה מסוימת להפריד מעוצמת גורלם של חייל אחד ומשפחתו. למצות איתו את הדין, אבל אם אני תורמת את תרומתי שלי לדיון הציבורי, אז אני חושבת שאחר כך צריך לשקול בזהירות איזשהו הליך של חנינה, ואני לא נכנסת כאן להליך. מה שאמרת הוא בהחלט אופציה מתקבלת על הדעת".

להאזנה לראיון המלא: