שלי על ההתעללות בקשישים הסיעודיים: "באיזון שבין הפרטי לבין הממלכתי, הדאגה לתשושים חייבת להיות באחריות המדינה"

20 בפברואר, 2017

שלי התראיינה ל"וילנסקי את ברדוגו", יומן הערב של גלי צה"ל בהגשת ירון וילנסקי ויעקב ברדוגו, על רקע כתבתו של יוסי מזרחי בערוץ 2 אודות ההתעללות בקשישים סיעודיים בבית אבות בחיפה, ההתמודדות שלה לתפקיד יו"ר ההסתדרות והחשיפה בנוגע למהלך מדיני שנרקם כביכול במסגרת הניסיונות של יצחק הרצוג להיכנס לממשלת הימין. מתוך הדברים:

"וילנסקי: חייבים לפתוח עם הגילויים על מה שקרה בבית האבות בחיפה. אחת הטענות שהוזכרו היום היא שהאירוע הזה קשור להפרטה של מערכת הסיעוד. אני רוצה לשאול אותך: למה זה קשור? מדובר באנשים רעים, איומים, שפגעו בקשישים, דברים איומים שנעשו. למה זה קשור לעניין ההפרטה?

שלי: קודם כל, אני שמחה שאתה פותח איתי בשאלה הזאת. מדינה שלא יודעת לדאוג לחסרי הישע שלה, היא מדינה חלשה. החוסן הלאומי שלנו נגזר לא רק מהחוסן הביטחוני, מהכוח של צה"ל ומיכולת ההרתעה הצבאית שלנו, אלא גם מהחוסן החברתי. בסופו של דבר, מדינה מוסרית ומתוקנת, בוודאי מדינה צעירה כמו שלנו, עם אתוס כל כך ברור שמגולם במגילת העצמאות, לא יכולה להרשות לעצמה שחסרי הישע, הקשישים, החלשים, התלויים ביותר, יפלו קורבן להתעללות כזאת. יש כאן שני דברים: יש כאן סאדיזם ורוע לב אנושי והתייחסות לאחר כאל 'לא אדם', אלא אל איזה יצור שמותר בהתעללות. סאדיזם אנושי זאת תכונה שלצערנו חוזרת לאורך ההיסטוריה. אבל יש כאן גם אכזריות של המדינה. ואנחנו כן רואים תהליך מתמשך של הפרטת שירותים חברתיים, של הפרטת מעונות לחוסים...

וילנסקי: למה זה גורם לאפשרות של הסאדיזם הנורא הזה?

שלי: אני אסביר לך: באותה כתבה מאוד חשובה של יוסי מזרחי, אנחנו רואים את החוליה החלשה שהיא הקשישים הסיעודיים חסרי הישע. ברגע שאתה מכניס אותם לתוך המגרסה של כוחות השוק במוסדות שהמטרה שלהם היא שורת הרווח, אתה מראש מועד לפורענות. יש דברים שהם באחריות המדינה. באיזון שבין מה שהוא פרטי לבין מה שהוא ממלכתי, הדאגה לתשושים ביותר, לחלשים ביותר, היא באחריות המדינה. נקודה. מה קורה במוסד שכל מה שהוא רוצה זה להרוויח כסף? הוא מוריד את השכר לרצפה כשהוא יכול, ומעסיק עובדים בשכר השעתי הנמוך ביותר. כשזה קורה, אתה גם לא יכול להביא עובדים טובים עם יציבות תעסוקתית.

ברדוגו: את מוצאת גם חיבור בין העניין הזה להסתדרות, הגוף הגדול שאת כרגע רוצה להתמודד לראשותו?

שלי: בוודאי שיש חיבור. אני חושבת שההסתדרות צריכה להיות שחקן ראשי, למשל, בקידום ביטוח סיעודי ממלכתי. זאת הצעת חוק שאני מעלה בכל כנסת מחדש, יש סביבה המון רצון טוב, אבל היא תמיד מתמוססת ומתפוגגת. בין היתר, תפקיד ההסתדרות כארגון החברתי, המוביל, העוצמתי, לקדם ולדחוף הצעת חוק כזאת, ברוח הדאגה לאזרחי מדינת ישראל, אבל גם להתנגד להפרטות.

וילנסקי: אבל מתי השלב שזה קרה? מתי השלב שזה עבר להפרטה מהמדינה?

שלי: אז קודם כל, ביטוח סיעודי ממלכתי מעולם לא היה. זה דבר אחד שחייב להיות מתוקן. סיעוד של אדם קשיש זה לא משהו שאפשר להפקיר אותו לכוחות השוק; אדם קשיש סיעודי חייב לקבל טיפול טוב, נקודה. אבל יש דבר אחר, והוא תהליך שמתרחש כבר הרבה שנים, ומדי פעם אני מצליחה לבלום אותו. פעם אחת הצלחתי למנוע הפרטה של אחד עשר מעונות לחוסים; פעם אחת הצלחתי במאבק, לפני כמה שנים, להלאים בחזרה מוסדות שמטפלים בניצולי שואה פגועי נפש. התהליך הזה של לקחת דברים שהם באחריות לאומית, מוסרית, ממלכתית, ולתת אותו בידיים פרטיות, זה תהליך הרסני. בקצה יש את הקשיש הזה שמתעללים בו. בדרך יש היפטרות מעובדים סוציאליים או מטפלים, שמרוויחים איזו משכורת נורמלית עם איזו פנסיה וקביעות בעבודה, והחלפה שלהם בעובדים הכי זולים שאפשר, שאתה לא יכול לסנן אותם. ואז גם אין לך פיקוח, וגם את הפיקוח מפריטים.

ברדוגו: אז זה דגל בקמפיין שלך?

שלי: קשה לי לקרוא לזה דגל. זה הערכים שלי, הדברים שאני מאמינה בהם, הבסיס להיותנו חברה אנושית. אבל בוודאי שההסתדרות חייבת לקחת על עצמה את מה שהיא לא עושה כבר הרבה זמן – למנוע את הפרטת השירותים החברתיים ואת החינוך, את הבריאות ואת הדברים שהם בליבנו, כי מי יוצאים ניזוקים מזה בסוף? גם העובדים, שהופכים להיות עובדי קבלן, באאוט סורסינג, בכמויות אדירות; וגם המטופלים, החוסים, החוליה החלשה. תאר לעצמך שהקשישים האלו היו מטופלים במוסד ממלכתי גדול, עם עובדים שמרוויחים שכר נורמלי, עם אתוס שהם רוכשים כדי לטפל בהם...

וילנסקי: הבקרה גם הייתה יותר טובה במקום שהוא ממשלתי?

שלי: בוודאי שכן. בסוף, בקצה המסדרון, בלילה, הקשיש הבודד ששוכב שם, גם הפיקוח הממשלתי הכי טוב לא יכול להבטיח במאה אחוז שלא יאונה לו רע. אבל זה שונה בתוך מוסד שיש בו אנשים רצינים, שהם עובדי מדינה, שהם עובדי מערכת הבריאות, שיש להם מחויבות, שהם מסתכלים אחד על השני ושהם ערים לדברים נוראיים שקורים.

ברדוגו: את רואה ועדים גדולים שיתמכו בך? את פועלת להוצאת הקלפיות ממקומות העבודה? את נערכת למאבק הגדול שמצפה לך?

שלי: המאבק הוא גם ציבורי, כמובן, ולשכנע את אותם 60 אחוזים שלא מצביעים בבחירות להסתדרות שמדובר בהצבעה לאומית ולא בהצבעה נישתית. כמובן שיהיה מאבק גם על טוהר הבחירות, זה מאוד משמעותי שלא יהיו זיופים ורמאויות, וגם יש לי פגישות מאוד אינטנסיביות עם ועדי עובדים ועם ראשי ועדי עובדים. אני מבטיחה לכם שמהתחושות בשטח וגם מהעובדות שאני יודעת, הרוב המכריע של העובדים בישראל רוצים שאני אכהן כיושבת ראש ההסתדרות.

ברדוגו: בלחץ ההתמודדות הזאת שלך, עקבת אחרי הביקור של נתניהו בארצות הברית, הפגישה עם טראמפ והתחדשות הויכוח סביב שתי המדינות. יש לך ראש למהלך המדיני במצב הזה?

שלי: ברור שכן, ברור שאני עוקבת, ברור שיש לי עמדה. אני גם חברה בוועדת חוץ וביטחון, אני לא מתכוונת לזנוח את החברות הזאת, במיוחד לא בוועדת המשנה למוכנות.

ברדוגו: אז מה עמדתך בעניין?

שלי: עמדתי שאנחנו בשעת כושר שיכול להיות שראש הממשלה לא מבין אותה. אי אפשר לבטל את החברות המופגנת של הנשיא טראמפ עם נתניהו. אני חושבת שצריך לקחת את היחסים הטובים, החמימים, החריגים האלו, ולמנף אותם למקום שטוב בשבילנו. לפתרון מדיני שאנחנו מובילים אותו יד ביד עם האמריקאים.

ברדוגו: אז את לא מבוהלת מזה שהם חברים? את לא מאלו בשמאל שרואים בזה אסון גדול?

שלי: לא רק שאני לא מבוהלת, אני גם מצפה מראש הממשלה שלי – שאמנם לא בחרתי אותו אבל הוא ראש ממשלתם של כל אזרחי מדינת ישראל – לקחת את ההזדמנות שביחסים החמימים עם טראמפ ולקדם את זה לקראת לקיחת אחריות במסגרת תהליך מדיני.

וילנסקי: ואת מצטרפת לאלו שמתנצלים בפני יצחק הרצוג על כך שכל כך תקפו אותו על הניסיונות להיכנס לממשלה, כשעכשיו מתברר שהיה על מה לדבר. הייתה יוזמה מדינית אמיתית.

שלי: קודם כל, לא ידעתי בזמן אמת על יוזמה כזאת. שנית, אגיד לכם שכל עוד בנט ושקד היו נשארים בתוך ממשלת הימין, ממילא לא הייתה ליוזמה כזאת היתכנות.

ברדוגו: יצחק הרצוג ניסה לנהל משא ומתן מבלי לעדכן אותך, כאחת מבכירי המפלגה שלו? אז מה הערך של כל הפרסום של ברק רביד?

שלי: נכון. הייתי בסוד העניינים, הייתי שותפה לגישושים האלו, שותפתי כי היה ניסיון לשכנע אותי. לא ידעתי על זה דבר וחצי דבר. אני אומר לכם על אחת כמה וכמה: גם אם היה כאן משהו על השולחן, נתניהו לא רצה את זה. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. לא צריך להתפלסף כאן: לראייה, בסוף הוא בחר באביגדור ליברמן להיות השותף שלו, ופחות או יותר זרק את מפלגת העבודה באמצע המשא ומתן הקואליציוני. איזו ראייה טובה מזו אתם רוצים לכך שראש הממשלה נתניהו לא רצה במהלך הזה.

ברדוגו: הראייה הטובה בעיניי היא עדותך שאת לא היית שותפה. אם יצחק הרצוג לא שיתף את ראשי מפלגתו בעניין, אולי הוא בעצמו לא האמין בדבר הזה".

להאזנה לראיון המלא: