על ההבדל בין תעשיין לבין ברנש מפוקפק שבא לעשות עיסקה פיננסית על גב המדינה וגב העובדים

12 במרץ, 2008
הצעות לסדר-היום סגירת מפעל "פולגת" בקריית-גת ופיטורי 300 עובדיו היו"ר יצחק זיו: אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 4995, 4996, 4999, 5000, 5010, 5013, 5014 ו-5030, בנושא: סגירת מפעל "פולגת" בקריית-גת ופיטורי 300 עובדיו. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): הצעות לסדר-היום

סגירת מפעל "פולגת" בקריית-גת ופיטורי 300 עובדיו

היו"ר יצחק זיו:

אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 4995, 4996, 4999, 5000, 5010, 5013, 5014 ו-5030, בנושא: סגירת מפעל "פולגת" בקריית-גת ופיטורי 300 עובדיו.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה.

שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בקרוב נחגוג את יום העצמאות, 60 שנה למדינת ישראל ובחוצות הרחובות יתנוססו דגלי כחול-לבן. גם מאחורי הנואמים שיישאו דברים בחגיגיות רבה – ראש הממשלה, נשיא המדינה, נראה את דגל ישראל. יש לי הערכה, כציונית, הערכה רבה מאוד לסמלי הלאום ולמה שהם מייצגים, אבל השנה אחוש הערכה פחותה לסמלי הלאום האלה כיוון שכולם, בלא יוצא מן הכלל, מיוצרים בסין, בידי פועלות סיניות.

אז איזו משמעות יש לסמלי הציונות אם בעצם תהליך יצורם נגזלת פרנסתם של אזרחי מדינת ישראל? איזה סממן לאומי וציוני יש בדגל ישראל שמיוצר בידי פועלת סינית שעושה את זה בשכר של דולר ליום על חשבון פועלת ישראלית? מה שקורה ב"פולגת" הוא תמונת ראי למצבה של התעשייה הישראלית בכלל ולמצבה של תעשיית הטקסטיל בישראל בפרט. אותן 300 עובדות מפוטרות נבחרו כבר בילדותן להיות פועלות שחורות. הן הוסללו למסלולי תפירה בבתי-ספר מקצועיים ונמנע מהן לעשות בגרות ולרכוש מקצוע שהוא קצת יותר ורסטילי, כי חשבו שצריך ידיים עובדות ופועלים שחורים לתעשייה במדינת ישראל. והן הלכו ועשו את זה, והן היו פועלות כל ימי חייהן, תופרות, בשכר מינימום. ועכשיו אומרים להן שאין בהן צורך וזורקים אותן, ככלי אין חפץ.

אני רוצה לעשות הפרדה ברורה וחדה בין תעשיינים לבין ספקולנטים. ב"בגיר", חברת האם של "פולגת" יש ספקולנטים, לא תעשיינים. יש לי הערכה רבה לתעשיינים. תעשיין זה אדם שבא ומשקיע את כספו, הוא מקים מפעל ושם בו מכונות, הוא מספק עבודה ולוקח על עצמו סיכון. יש לי ברית עם התעשיינים, אני עובדת עמם תדיר בשיתוף פעולה ומקדמת אתם הצעות חוק. ב"בגיר" וב"פולגת" לא היו תעשיינים; היו שם אנשים שעשו עסקה פיננסית על הגב של העובדים. בירנבוים וגלבוע באו כדי לעשות קופה, כדי לנער את קופת המזומנים של "פולגת" ושל "בגיר", עד שלא ישאר בה ולו מטבע מקרקש אחד ולשלשל את הכסף הזה לכיסם. שני הברנשים האלה החזירו לעצמם את ההשקעה בתקופת זמן מהירה כברק, מייד אחרי שביצעו את העסקה. שתי דקות אחרי שהשתלטו על המפעל, גלבוע קרא ל-1,117 העובדות, זה היה ב- 2004, סיפר להן שמאוד קשה לו, כי את אבא שלו פיטרו כשהוא היה ילד, והודיע להן שאין ברירה, שעלות השכר שלהן גבוהה מדי, והן צריכות ללכת הביתה. רגע אחר כך הוא פתח את קו היצור הזה מחדש, אבל לא בישראל, אלא בסין. וחודש אחר כך גילינו עוד אמת פלאית מבית מדרשו של גלבוע: שעלות שכר "גבוהה מדי" נוגעת רק לתופרת בשכר מינימום, אבל לא לעצמו. כי לעצמו, בחודש שאחרי, הוא העלה את השכר ליותר מ-600,000 שקלים בחודש.

בירנבוים וגלבוע הם לא תעשיינים. הם ספקולנטים. הם באו לעשות עסקה פיננסית. וחשוב לי, לטובת חברי התעשיינים שאני כל כך מכבדת, לעשות את ההפרדה הזאת. ועכשיו, מה הם עושים? עכשיו אין לשני המסכנים כסף לשלם פיצויי פיטורין, ביטוח לאומי - - -

היו"ר יצחק זיו:

נא לסיים.

שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):

ברשותך, אדוני, עוד מלה. ביטוח לאומי – אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לשלם את פיצויי הפיטורין אחרי ששני הברנשים המפוקפקים האלה גרפו לעצמם מיליונים, קרוב ל-150 מיליון שקלים מהעסקה הזאת. הם עשו "אקזיט" כאילו זה היה סטארט-אפ שהם הקימו. אלא שהם לא הקימו שום סטארט-אפ. הם בכלל לא הקימו דבר. הם עשו "אקזיט" על ראשם של בני אדם.

לסיום – אדוני היושב-ראש, ברשותך. מונחת עכשיו, אחרי שעברה קריאה טרומית הצעת חוק שלי ושל חברי משה כחלון, מגלי והבה וסטס מיסז'ניקוב שאומרת דבר אחד מאוד קטן ופשוט: שצה"ל, כשהוא מוציא מכרזים למוצרי טקסטיל לצרכי צבא-הגנה לישראל, יוציא את המכרזים האלה בתוך מדינת ישראל כדי לעודד את תעשיית הטקסטיל הישראלית. עלותה של הצעת החוק הזאת היא אפסית, בוודאי ביחס ל כספים שנשפכים על "ויסקונסין" למפעילים פרטיים. היא אפסית ביחס לדמי אבטלה. היא רק אומרת דבר אחד: שהבן שלי, שמתגייס לצה"ל, לא יקבל גרביים made in China, אלא גרביים שיוצרו בפס ייצור ישראלי בידי עובדים ישראלים. נורא פשוט. הנה האחריות של מדינת ישראל. הנה, כאן היא יכולה לשלוט על התופעה הזו שהיא לא מכת טבע, היא לא מידי שמים, היא מעשה ידי אדם. למדינת ישראל יש אחריות לאזרחיה. יש לה אחריות גם (ל-low-tech,) לעובדי ה-low-tech, לא רק לעובדי ההיי-טק. היא לא יכולה להתנער מהם ככלי אין חפץ (בו). ההצפה המטורפת של יבוא מסין – אין לה אח ורע בכל העולם. הובאו כאן דוגמאות מארצות מערב אירופה. אפילו ארצות-הברית הקפיטליסטית מגוננת על תעשיית הטקסטיל שלה בצפון ודרום קרולינה. במכסים, במסים. אצלנו – כלום. הגיע הזמן, לפחות לכבוד חגיגות ה-60 למדינת ישראל, שנקבל אחריות לאומית אמיתית. שסמלי החגיגות האלה יהיו כאלה שיש מאחוריהם תוכן ולא רק מלל חסר שחר.