שלי ביום השואה על אביה: "הוא לא דיבר על זה בכלל. הוא היה גיבור שקט"

23 באפריל, 2017

שלי התראיינה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לתכנית "עושים סדר" בערוץ 2, בהגשת בן כספית, וסיפרה על נקודת המבט שלה כבת לשני ניצולי שואה. מתוך הדברים (לצפייה):

"כספית: ראיתי שצייצת שאתמול היה אצלך "זיכרון בסלון" – גם אני עשיתי לפני שנתיים – עם אמא שלך. זאת הפעם הראשונה ששמעת את הסיפורים של אמא שלך מול קהל. זאת חוויה מטלטלת, כתבת.

שלי: כן. זה לא היה אצלי, זה היה אצל קרוב משפחה, בעקבות מכתב שאמא שלי מצאה אצלה. זה היה מכתב אחרון ששלחו אלה שעדיין נותרו בחיים – הקרוב היחיד שהצליח להימלט לישראל. זה מסע שעשו קרובי משפחה שלי בעקבות המכתב שלה. לפני הסרט היא ישבה ודיברה במשך שעה וחצי. זה סיפור שאם תשאל אותי לגבי כל פרט ופרט... אני גדלתי לאורו, אני ינקתי אותו מחלב אמי, אבל לראות אותה יושבת מול קהל שהוא זר ברובו, ואת ההשתאות, התדהמה וההזדהות שלהם – היה בזה משהו יוצא דופן, אחרי הרבה מאוד שנים.

כספית: אחרי שכתבת את זה, קראתי עכשיו בפוסט שלך בפייסבוק, עוד יצרו איתך קשר שניים, שסיפרו על אביך, שהוא היה מהשותקים. גם הוא עבר מחנה עבודה נוראי, והוא שתק, הוא לא מאלה שסיפרו. פתאום את שומעת עליו מצד ג', שזה בטח גם כן סוג של חווייה.

שלי: כן, גדלתי בבית שבו אמא דיברה. היא הרגישה מחויבות, כי המשפט האחרון שאמא שלה אמרה לה, לפני שהיא מילתה אותה בתעלות הביוב מהגטו אל המחבוא מאחורי הארון שהיא הייתה בו כמה שנים אצל משפחה פולנית, היה 'אל תשכחי אותנו'. אז אמא שלי מרגישה סוג של מחויבות לסיפור הזה, ולספר את הסיפור. אבל אבא שלי לא דיבר בכלל. כל מה שאנחנו יודעים על מה שקרה לו – אבא שלי, זכרו לברכה, נפטר לפני 17 שנים, אמא שלי תיבדה לחיים ארוכים – זה מסיפורים מסביב. אבא שלי היה איש ישר כמו סרגל, טוב לב, איש פשוט, פועל בניין, אדם מוסרי באופן מוחלט, שלא נגע בזבוב – בלי אילו תיאוריות מוסר מסובכות. אני זוכרת שבפריימריז הראשונים שלי במפלגת העבודה הסתובבתי באיזה בית אבות, ואנשים אמרו לי 'אנחנו היינו עם אבא שלך במחנה ריכוז'. על זה קיבלתי הבוקר שני מיילים של תרעומת, למה אני מדברת על אמא שלי ולא על אבא שלי, שהיה 'גיבור שקט', ככה הם אומרים. הוא אדם שעבד נורא קשה, הוא היה נורא שרירי, היה לו כושר עבודה מטורף. הוא היה מחליף אחרים, שכוחם כשל. ואם הייתה מגיעה איזו כיכר לחם, תמיד היו נותנים לו לחלק, כי ידעו שהוא ייקח לעצמו את החתיכה הכי קטנה.

כספית: לגדול באווירה כל כך מוסרית – מה זה עושה לך?

שלי: זה לא עניין של לגדול באווירה מוסרית; זה לגדול בבית רגיל, עם יתרונות ועם חסרונות. יש בזה משהו נורא מעניין: אני, אני מניחה שגם אתה, הדור שלנו, אנחנו נורא מטרחנים את הילדים שלנו. אנחנו גם מסבירים להם כל דבר. הדברים לא קורים סתם – אנחנו נותנים להם את הנראטיב. אבא שלי אף פעם לא נתן את הנראטיב התיאורטי – למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל שידע המון שפות, הוא היה איש נורא שקט – אבל פשוט ראיתי איך מתנהגים. ראיתי מה נכון, ראיתי מה לא נכון. יש המון כוח בחינוך שהוא דרך מעשה, ולא דרך תיאוריה והטפות. וזה היה בכל דבר, קטן כגדול.

כספית: כן, כוחן של המילים חזק, אך לפעמים גם של המעשים... יום השואה הפך ליום העוני של ניצולי השואה. זה מקובל עלייך?

שלי: זה מקומם אותי בכמה מובנים: קודם כל, ניצולי השואה עניים 365 ימים בשנה, ולא רק ביום השואה. 'אומת ההיי-טק' לא מצליחה לעשות איגום משאבים כדי לסייע להם. ועוד דבר: להיות עני וזקן אסור גם כשאתה לא ניצול שואה; ולהיות קשיש עני מאוד, שצריך להחליט בין תרופה לפרוסה, סליחה על הקלישאה, ואין לו משקפיים ואין לו שיניים, זה משהו שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה את זה בכלל, אפילו בלי קשר ליום השואה והגבורה".