"יום השואה הפך למכבסת מצפון. "אומת ההייטק" לא יכולה לתת לניצולים את שמגיע להם בדין?"

24 באפריל, 2017

שלי התראיינה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לתכנית הבוקר של "קשת" בערוץ 2, בהגשת מיכל אנסקי ויואב לימור, ועסקה בהזנחתם המחפירה של ניצולי השואה העניים – כפי שזאת משתקפת גם מדוח מבקר המדינה, שהתפרסם כמה ימים קודם לכן – וכן בזיכרון השואה מנקודת המבט האישית שלה, כבת לשני ניצולי שואה ולמשפחה גדולה שמרביתה הושמדה. עוד לפני כן, התייחסה שלי לאיום הציני של יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן, להשבית את המשק על רקע סוגיית תאגיד השידור הציבורי. מתוך הדברים (לצפייה):

"לימור: את מתמודדות לראשות ההסתדרות, ויושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הכריז על שביתה כמעט כללית במשק מחר, למעט מערכת החינוך. זאת שביתה פוליטית למען קידום בחירתו של ניסנקורן, או שביתה למען 170 עובדים?

שלי: אלמלא הבחירות לראשות ההסתדרות ב-23 במאי, השביתה הזאת ואיום השביתה הזה לא היו באים לעולם בכלל. זאת שביתה שהיא פוליטית לחלוטין. האבסורד הוא שעל אותו הסכם – שעכשיו מגייס לטובתו יו"ר ההסתדרות את כל מקומות העבודה במשק כדי שישבתו – הוא עצמו חתום עליו. זה הסכם שהוא חתום על כל פרטיו, פרט אחרי פרט. לכן, הוא בעצם שובת נגד עצמו. בסופו של יום – ואני גם לא מאמינה שתהיה שביתה, אני מאמינה שנרקח איזה פתרון כדי לעמול ולהציג אותו כ"ניצחון" במרכאות כפולות ומכופלות – בסוף מאות עובדים ילכו הביתה. זה דבר שהוא מאוד מכאיב, וכולו רובץ על יושב ראש ההסתדרות, שעכשיו משבית את המשק נגד עצמו.

לימור: אז רק לחדד את הנקודה – השביתה שמתוכננת למחר בעצם נועדה לקדם את בחירתו של ניסנקורן לראשות ההסתדרות. זה מה שאת אומרת?

שלי: חד משמעית: לקבל קצת כותרת בעיתונים, להצטייר כמי שלוחם למען אותם עובדים שהוא עצמו היה שותף להשלכתם הביתה. לכן אני חושבת שיש הרבה מאוד ציניות באיומי השביתה הזאת".

מכאן המשיך הראיון לעסוק ביום השואה:

"אנסקי: התייחסנו קודם לכמה מהעוולות שפורסמו בדוח מבקר המדינה. את רוצה להגיד כמה דברים?

שלי: אני אגיד משהו, ויכול להיות שהוא יהיה קשה: אני חושבת שהפיכת יום השואה ליום העוני, יש בה משהו מקומם ביותר. כי אותם ניצולים שכרגע פרסמתם את אותם פרטים קשים עליהם בדוח המבקר, הם ניצולים עניים 365 ימים בשנה, ולא רק ביום השואה. יום השואה הפך למן יום שבו מכבסים את המצפון, מסמנים 'וי' על זה שיש ניצולי שואה עניים, וגומרים את הסיפור. לא יכול להיות ש"אומת ההייטק", המדינה עם הצבא המשוכלל ביותר בעולם, לא יכולה לתכלל כמה משרדים כדי שייתנו את הכסף לניצולים שזה מגיע להם כדין.

אני רוצה להגיד עוד דבר – יכול להיות שזה לא פופולרי, אבל דווקא כבת לניצולים אני אומר אותו: אדם שאין לו משקפיים, אין לו שיניים, הוא לא ניזון כהלכה ואין לו כסף לרכוש תרופות – הוא זקן ועני, ואסור שזה יקרה בין אם הוא ניצול שואה ובין אם היא קשישה מרוקאית. לכן, הטיפול בעוני מרוד של קשישים הוא טיפול לאומי ממדרגה אחרונה, בטח במדינה שיש לה אחריות מוסרית כזאת כלפי כל אזרחיה.

לימור: בהקשר הזה אני רק אזכיר לצופים שאנחנו בחודשים האחרונים מנסים לעזור כל שביכולתנו, ובעזרתכם, לניצולי השואה. נכון שאנחנו היום ספציפית ביום השואה, אבל כל מי שמכיר מישהו שצריך משהו, מוזמן לפנות אלינו. אנחנו עשינו ונעשה בשמחה ובאהבה את הקישורים והתיווכים כדי לנסות לסייע במקומות שלא עוזרים.

שלי: יואב, זה יפה, זה מקסים, זה ראוי לכל שבח...

אנסקי: אבל זה לא התפקיד של הציבור, וזזה לא התפקיד שלנו?

שלי: אבל האחריות היא אחריות של המדינה. ובכל זאת מגיעים לכם שבחים...

לימור: הכול נכון, שלי, אבל המדינה הסירה ממנה את אחריותה כבר לפני הרבה מאוד שנים.

אנסקי: עד שהיא תיקח אותה בחזרה, אנחנו יכולים לעשות משהו...

לימור: אנשים טובים כמו הצופים שלנו נכנסים פנימה ועושים את הדברים האלה... בואי נדבר על ה'שואה הפרטית' שלך, זאת אומרת מה שאת גדלת לתוכו. ההורים שלך דיברו ושיתפו?

שלי: אמא שלי דיברה ושיתפה כל הזמן. היא קיימה ציווי, כי כשמילטו אותה כילדה קטנה דרך מנהרות הביוב של הגטו החוצה, כדי להפקיד אותה בידי משפחה פוליטית תמורת כל כספי המשפחה, והיא התחבאה כמה שנים מאחורי ארון בכוך סגור, אחרי שהיא הייתה בתוך זוועות הגטו. המילים האחרונות שאמא שלה, סבתא שלי, אמרה לה היו: "אל תשכחי אותנו". היא גם שיננה לה לפני כן את השמות של כל הקרובים...

לימור: מישהו נשאר ממשפחתה מלבדה?

שלי: כמעט שלא. משפחה ענקית הושמדה: שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה; כל הוריה, אחיה, דודיה וכן הלאה. היה ניצול אחד, אח של אמא, שהספיק להימלט מפולין לפני השואה – הוא הדוד יוסף, שהיה בישראל. ממש לפני זמן קצר אמא שלי מצאה אצלה, אנחנו ראינו את זה עכשיו, מכתב שדוד יוסף קיבל; מכתב אחרון מהגטו, מהסבתא רבה שלי, צירלה. זה מכתב שכתוב בקודים. היא כותבת: 'אהובים שלי, החולים מתים והבריאים חיים'. היא לא רוצה לכתוב שמות כדי לא להסגיר אף אחד. היא גם כותבת 'ד"ש, תנשקו בשמי את ישראל הקטן', שזה הבן שלהם, 'שלום'. את ישראל הקטן פגשתי שלשום באירוע משפחתי, הוא בן 78, והם היו היחידים שהצליחו להימלט, וכך גם אמא שלי, שכאמור שמו את כל המשאבים של המשפחה כדי להציל את חייה – והיא התחבאה מאחורי אותו ארון עד סוף המלחמה.

אנסקי: את מדברת על אמא שלך, ואני קראתי בעיון את התחקיר וראיתי שהתייחסת לאבא שלך, ואמרת שאין לך מושג איך אחרי התופת שהוא עבר הוא הפך לאדם כל כך מוסרי וערכי. מה זה אומר על אופי האדם? אני לא יודעת אם זה הסיפור שלכם, אבל הנטייה שלנו היא לבחור: או ללכת לנקמה, להסתגרות ולכעס, או לנסות לשנות את העתיד ולהפוך להיות אדם מוסרי ויוצר.

שלי: טוב, אז אבא שלי לא היה מוסרי במובן של הטפות מוסר ונאומים חוצבי להבות, או שהוא לימד אותי מוסר כמו שאני לימדתי את הילדים שלי – הרי אנחנו דור שמסביר לילדים שלו כל דבר; יש נראטיב לכל דבר, ולכל דבר יש הסבר והקשר. אבא שלי פשוט היה איש צדיק, תמים, ישר כמו סרגל, שהאמין בשוויון בין בני אדם בלי לשאת נאומים על שוויון בין בני אדם. הוא היה פועל בניין כל ימי חייו. הוא היה נורא גאה בעבודה שלו. הוא היה חזק ושרירי, והוא היה גאה בעבודה הפיזית. בצמתים מסוימים הוא תמיד עשה את הדבר הנכון, ומעולם לא פגע בזבוב. אתמול התראיינתי ביומן הבוקר של "קול ישראל" וסיפרתי על האירוע שהיה סביב המכתב של אמא שלי. קיבלתי שני מיילים מניצולי שואה מאוד מבוגרים, שממש כעסו עליי שלא דיברתי על אבא שלי, כי הם היו איתו במחנה הריכוז.

לימור: אז הנה את מתקנת את העוולה הקטנה הזאת...

שלי: כן, אני מתקנת... הם כתבו לי שהוא היה 'גיבור שקט'. כולם אומרים לי את זה. כי ברגעים שבהם לא היה אוכל היו נותנים לו את כיכר הלחם כדי שהוא יחלק, כי ידעו שלעצמו הוא ייקח את החתיכה הקטנה יותר.

לימור: משהו בלגדול בבית שהשואה כל כך נוכחת בו, גם אמא וגם אבא, השפיע על הילדות שלך? אנחנו מכירים את כל הסיפורים: מאגירת האוכל, ועד כן לעשות דברים, ולא לעשות דברים...

אנסקי: על הילדות אני מניחה שכן, על מי שאת היום אולי...

שלי: יש את הדברים הקטנים: הבית תמיד מפוצץ באוכל, למקרה שיהיה מצור ונצטרך לאכול שנה... זה משהו שהבנתי אותו רק בדיעבד. זה גם סוג של חוסר... של הבנה שהדברים האלה יכולים להיחרב. זאת אומרת, שום דבר לא מובן מאליו. אני זוכרת שסיימתי קורס קצינות, והרגשתי שהכול מתחבר: 'אני עומדת כאן על מגרש המסדרים במדינה שלי, אחרי שההורים שלי הם ניצולים של תופת כזאת'. או כשהושבעתי להיות חברת כנסת; או כשהילדים שלי סיימו קורס קצינים, כל אחד בתורו. הקיום שלנו כמדינה ריבונית, שבה אנחנו אחראים לגורלנו, זה דבר שבאמת מפעים אותי בכל פעם מחדש. זה מצד אחד. ומצד שני, גם סלידה מאוד עמוקה ואפילו פחד מגזענות. לנו זאת נשמעת קלישאה איומה, אבל עם שעבר תופת כזאת צריך להיות אור לגויים".