"עובדי השידור הציבורי הפכו לכלי משחק בקומבינה של ניסנקורן ושר האוצר"

26 באפריל, 2017
שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת הדיון לקראת ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית על חוק השידור הציבורי החדש. דבריה המלאים (לצפייה):
"אדוני השר, גברתי היושבת-ראש, חברי, חבר הכנסת איתן כבל, מליאה ריקה, עובדות ועובדי רשות השידור, עובדות ועובדי התאגיד, אני אעשה דבר שמעולם לא עשיתי אותו, למרות שאני כבר 10 שנים חברת כנסת, ונאמתי כאן הרבה נאומים. אני פשוט אקרא במלואו, מההתחלה ועד הסוף כלשונו, נאום שנאמתי כאן במליאה ב-29 ביולי, 2014, בקריאה שנייה ושלישית של חוק התאגיד. 

הדברים האלה שנאמרו לפני שלוש שנים, כאשר נחקק החוק הנואל הזה, שהתנגדתי לו מלכתחילה, מתחילתו ועד סופו, ואפילו צפיתי מה יעלה בגורלו – כל הדברים האלה נכונים גם להיום, וגם שמים בקונטקסט את הסיטואציה ההזויה שבה נחקק החוק, בעיצומו של "צוק איתן", בעודנו שוכלים את בנינו, בבהילות ובמהירות. אז מההתחלה:

"גברתי, היושבת-ראש – זאת לא היית את, גברתי היושבת-ראש – חברי חברי הכנסת, אני מרגישה מאוד לא בנוח לדון בנושא הזה, בעיצומם של הימים האלה - כאשר משפחות קוברות את בניהם ממש בשעה הזאת, כשהורים יושבים שבעה על ילדיהם, כשחיילי צה"ל נלחמים בחזית".


אז קורא חבר הכנסת אייכלר, קריאת ביניים: "מה בוער להביא את זה היום"? ואני עונה לו: "נכון, אתה צודק. נכון וראוי להמשיך את עבודת הכנסת גם בימי מלחמה כדי להפגין התנהלות ממלכתית, שלטונית תקינה, של כל מוסדות השלטון או מוסדות המדינה, אבל היה ראוי יותר שנקדיש את הדיונים למה שמתרחש עכשיו בחזית, בעורף, לכל ההשלכות האדירות והנרחבות של מה שמתרחש בכל חלקי החברה הישראלית, בוודאי להצדיע, לתת כבוד, להביע אמפטיה לכאב העצום שמלווה עכשיו משפחות רבות בישראל".

הימים, אני מזכירה, ימי "צוק איתן". על הרקע הזה עוד יותר, לא נהירה האובססיביות הזאת לדון בחוק הזה כמעט 24 שעות ביממה, ובנחישות שאין כמוה - מזכיר משהו הנחישות הזאת, אותם 48 שעות שאנחנו נמצאים כאן בבהילות בעיצומה של פגרה, לא כדי לדון על העניינים החשובים באמת שמתרחשים מתחת לאפנו, אלא לדון באותו חוק שרומס וחוזר על עצמו בתצורות שונות כל פעם קבוצה אחרת של עובדים, וכל פעם בסיס ויסוד אחר של חופש הביטוי ושל חופש העיתונות.

אבל אני חוזרת לאותו נאום מיולי 2014. "הלוואי" – אמרתי אז – "שהנחישות הזאת הייתה מופגנת כלפי חלשים בחברה, כלפי עניים, כלפי מנוצלים, כלפי מטרות צודקות, וכאן, ממש קנאית בעיניים - על מה הדחיפות הזאת בעיצומה של מלחמה גם להעביר את ההרס והחורבן הזה של מקום שלם, עם דופק פועם שתרם כל כך הרבה למדינה.

"אני לא אומר את כל מה שיש לי לומר פה על החוק הרע, הנואל והמזיק הזה, אם כי אני יכולה לדבר הרבה מאוד. ואני חושבת שבוודאי, יחסית לחברי כאן, אני מכירה את רשות השידור היטב. גילוי נאות ידוע", אמרתי. "גדלתי מקצועית ברדיו. התחלתי ככתבת של הרדיו בבאר שבע, בדרום. הרבה מאוד מהדברים שאני יודעת, ממי שאני, מהדברים שאני מאמינה בהם, נרכשו ברדיו – העברית, האתוס, חסיון המקורות, דיסקרטיות, סוג של הגינות והכלה של כל העמדות בחברה הישראלית, מקצוע. את כל זה למדתי שם במסדרונות ובשטח של "קול ישראל", וגם אפרופו החוק הזה, ספגתי את כל ההתעללויות שעובדי רשות השידור לדורותיהם סופגים".

אני עדיין קוראת את הנאום שנאמתי כאן לפני שלוש שנים. "אגיד לכם בכנות, את הלחצים הפוליטיים חטפתי גם מממשלות העבודה, וגם מממשלות הליכוד באופן זהה ובלתי מפלה לחלוטין. כל ממשלה בתורה הרגישה שרשות השידור שייכת לה בדין, ושמי שמשדר בה, מי שמגיש, ומי שעורך, הוא חייב להיות השופר שלה, והדרכים תמיד, תמיד היו בלתי נעימות.

"עוד אומר בהגינות, שלימים עברתי לערוץ המסחרי לחדשות ערוץ 2, ולכן יש לי יכולת להשוות בין לחצים של פוליטיקאים, לבין לחצים של בעלי הון שהם הזכיינים, המפרסמים, שהם הבעלים, שיש להם השפעה עצומה. אני אומרת: לא מעוקצו של זה, ולא מעוקצו של זה, "לא מדבשו של זה, ולא מדבשו של זה.
"אבל באמת, אני לא יודעת להגיד לכם מה יותר גרוע. לפעמים כוחו של ההון הרבה יותר מצמית מכוחו של השלטון, ורק זו לבדה סיבה מספיק טובה לחשיבות העצומה של שידור ציבורי עצמאי. זאת לא הסיבה היחידה".

ועוד אמרתי לפני שלוש שנים, כאן באותה הצבעה בקריאה שנייה ושלישית על חוק התאגיד, השידור הציבורי: "לשבור, להרוס, לסגור, נורא, נורא קל. לבנות מחדש מאוד, מאוד קשה. אני מתקשה לראות", אמרתי, "לאחר ההרס והמחיקה של רשות השידור, בנייה שלה מחדש באופן שהיא באמת תהיה רשות שידור ממלכתית, ותמלא את מחויבויותיה לציבור. ולמלא מחויבויות לציבור, משמע, לא תמיד להיות עם רייטינג גבוה, ולא תמיד לנסות לקלוע ללב ליבו של הקונצנזוס, אלא לייצג קבוצות מודרות של מיעוטים, של אנשים שאין להם נראות בכלל בערוצים המסחריים, בכלל. המחויבות הזאת לשידורי הרדיו בכל מיני שפות, שידורים לטובת קבוצות באוכלוסייה שלא מיוצגות במיינסטרים". אני אמרתי, "ממש, ממש איני משוכנעת שבבנייה מחדש, אם היא בכלל תתרחש", אמרתי, "הדבר הזה יישמר".

"פגמים - פגמים יש בשפע. אני יכולה עכשיו לספר לכם על כל הפגמים. כל גוף פגום אתם מוחקים ומתחילים אותו מחדש? עושים ריסטארט? משרד האוצר הוא משרד מושלם? לשכת ראש הממשלה, היא מקום מושלם? תחשבו לסגור את לשכת ראש הממשלה? איך הפגמים יכולים להיות העילה לסגירה ומחיקה? הם יכולים להיות עילה לתיקון, הם יכולים עילה לרפורמה.

ועוד, יש לי לומר כהנה וכהנה, אבל יש דבר אחד שהוא חמור במיוחד, והוא קו פרשת מים, ואת זאת אמרתי כאן לפני שלוש שנים, ואני קוראת ממה שאמרתי אז, ואני רוצה לחזור על כך, כי מדובר בדבר החמור ביותר שקרה כאן – וזה לסגור מקום עבודה על 1,800 עובדיו, ולפתוח אותו מחדש בתנאים חדשים, מחדש. "מה היינו אומרים", אמרתי אז, "אם נוחי דנקנר היה עושה דבר כזה? מה היינו אומרים אם תשובה היה עושה דבר כזה? מה היינו עושים אם חברות, אפילו בין-לאומיות, כמו 'קומברס' או 'נייס', היו יום אחד מחליטות בהחלטה מנהלתית שהייתה מתקבלת באיזה בורד בין-לאומי, לסגור את החברה בישראל, לפטר את העובדים שלה, ולפתוח אותה למחרת מחדש עם עובדים בתנאים חדשים? זה קו פרשת מים, זה הרס של כל מה שאנחנו יודעים ומכירים ביחסי עבודה. לא היינו מוחלים על זה לשום גוף פרטי. והמדינה עושה את זה? זאת הדוגמה שהמדינה מעניקה ליחסי העבודה במדינת ישראל?". שימו לב, זה נאום מ-2014. 

 

"לכן כמובן שאצביע נגד החוק הזה", אמרתי. "אני יודעת" - אמרתי – "שיש עובדים ברשות השידור שרוצים שנצביע בעד החוק". זה היה, מאז הם התפכחו. אני יודעת שלפחות אחד מהם צופה בנו עכשיו כי הוא שלח לי הודעת וואטסאפ לפני כמה דקות והיו לי ויכוחים מרים אתו ואמרתי לו מה שאני אומרת כאן: קל להרוס, קשה לבנות. הורסים בשנייה, ואותו חזון דמיוני של הדבר הנפלא והמושלם שנבנה בעיני רוחנו, קשה מאוד להוציא אותו לפועל. "ואני חולקת עליהם", אמרתי, "על אותם עובדים שרוצים בסגירה". 


"ואני רוצה גם בהזדמנות הזאת להודות לכל העובדים הנפלאים שעובדים ברשות השידור ועושים עבודה מקצועית ומסורה כנגד לחצים בלתי אפשריים, עוברים לפעמים ממש התעללות נפשית, שומרים על חוט שדרה מקצועי, אבל החוק הזה שיעבור כאן היום" – כלומר אז, לפני שלוש שנים – "לצערי הוא חוק שהנזק שלו הוא לא רק נזק לשידור הציבורי אלא נזק בכלל, לכל המרקם של ההגינות, של יחסי העבודה, של האחריות ההדדית, של הסולידאריות, של עשה ואל תעשה בחברה הישראלית". עד כאן הנאום מלפני שלוש שנים ובחזרה לימינו אלה. 


באמת, אין לי שום חשק להיות נביאת זעם שנבואתה מתגשמת, אני לא נביאה, לא היה צריך להיות חכם גדול כדי לדעת את התוצאות של ההרס הזה תוך דמיון של הדבר החדש והמופלא והמושלם שייבנה במקום, אבל אשר יגורתי בא לי והדבר הזה קרה. ועכשיו, אחרי שעובדי רשות השידור עברו את ההזנחה הנואלת והקשה מכול ואחרי שהם היו בשר התותחים לתקדים בשוק העבודה שאין עליו סליחה ואין עליו כפרה, וכמו שאמר כאן קודם חברי, הוא נעשה בברכתו ובשותפותו המלאה של מי שהיה אמור להיות לעובדים לפה ולהילחם את מלחמתם ולעמוד כחומה בצורה מול המהלך התקדימי הזה, יו"ר ההסתדרות, שותף מלא. הוא לא ניסה לרגע אחד להיאבק. ואני באתי אליו ואני יודעת היום שבאו אליו גם עובדים אחרים ממגזרים אחרים ואמרו לו, היום הם ומחר אנחנו. ברגע שנקבע המודל הזה של סגירה פתיחה, של סגירת מקום עבודה, מחיקה שלו מעל פני האדמה ופתיחה מחדש של מקום עבודה אחר עם אותן מטרות ממש - שאותם עובדים, שחלק מהעובדים נקלטים זה מאוד יפה ואנחנו יודעים בדיוק מי אחראי לקליטה של אותם עובדים, לא יו"ר ההסתדרות - כשאותם עובדים נקלטים בכלל בתנאים חדשים, שזכויותיהם לא מובטחות ובכלל אין הסכם קיבוצי במקום החדש שנפתח.
 
חה"כ אורלי לוי-אבקסיסחצאי משרות.

שליחצאי משרות. באותו חוזה שחתום עליו יו"ר ההסתדרות גם כתוב מיקור חוץ. כלומר הוא בעצמו חותם על הסכם שמאפשר העסקת עובדי קבלן. לא די באותו כתם שלא יימחה של סגירת מקום עבודה.

העובדה שקראתי כאן את הנאום שנשאתי לפני שלוש שנים והתייחסתי נקודתית לנקודה הזאת החמורה מכל, אני מקווה שהוא מנקה אותי מכל חשד לכך שאני אומרת את זה לטובת קמפיין הבחירות להסתדרות. מדובר באמת כל כך בסיסית וברורה, שלא צריך שום קמפיין בחירות כדי לומר אותה. לסגור מקום עבודה בישראל, למחוק אותו מעל פני האדם ולהקים אחר תחתיו עם אותן מטרות בדיוק? הרי כל מעסיק אחר, לו היה עושה את זה, המדינה היתה עומדת על הרגליים האחוריות. הממשלה אגב היתה מתערבת, הכנסת היתה מתערבת. וכאן הדבר הזה קורה בברכתו. בתוך מחלוקת בתוך הבית הזה, אני התנגדתי, אחרים הסכימו, חלק חשבו שאין ברירה, הדבר יקרה ולכן הם צריכים להיות מעורבים. חלק האמינו בזה עם אש יוקדת בעיניים כאילו הם מחוללים כאן איזה מעשה נסים, נזר הבריאה, ממש בוראים את הארגון המושלם על פי חזונם.

המחלוקת הזאת היא לגיטימית לכשעצמה, אבל מגינם של העובדים, מנהיגם של העובדים, הוא לא מנסה אפילו להיאבק? הוא נכנע מיד ומקבל את זה, מי צריך את הצרה הזאת על הראש? גם לא חמק ב"צוק איתן". אז הנה, היו כמה מאתנו שב"צוק איתן", גם בעודנו מסתובבים בשטח, מבקרים את החיילים הלוחמים, בעודנו מנחמים משפחות ועוברים מבית לבית, בעודנו מנסים לסייע ליישובי הדרום שנאנקים תחת איימי המלחמה הזאת, הנה כמה מאתנו ולא מעטים כן מצאו זמן לעסוק ביסודיות רבה ביותר באותו חוק נואל, בעל כורחנו, כי חשבנו שזה הזוי שבעיצומה של מלחמה, בבהילות שכזאת כל כך בוער לסגור מקום עבודה ולפגוע בשידור הציבורי.

ועכשיו, אחרי שעובדי רשות השידור היו קורבן לתקדים הנורא הזה, עכשיו עובדי התאגיד הם הבאים בתור. כי בדיוק מה שעשו לעובדי רשות השידור עושים עכשיו להם תחת איזו גחמה שלטונית בלתי מוסברת ומשתנה לפי חילופי מצבי הרוח, חילופי מנעד הכוח, חילופי שלטון, חילופי גחמות, בדיוק אותו הדבר קורה להם.

וכאן מדובר באנשים שהם פחות ותיקים, אבל הם אנשים צעירים, מטופלים בתינוקות, בילדים צעירים, חלקם לקחו משכנתא, מקצתם עזבו בטריקת דלת מקום עבודה טוב - בטריקת דלת כי לא סולחים להם, הרי אתם יודעים, למעסיק מותר לפטר, אבל עובד, אם הוא חלילה עוזב את מקום עבודתו והולך למקום עבודה אחר, הוא עושה הרי מעשה שלא ייעשה – אז חלקם, גם אם היו מאוד מרוצים מהם במערכות שהם הועסקו בהן קודם, לא יקבלו אותם בחזרה כי הם עשו את המעשה הבלתי נסלח ועברו לתאגיד, אין להם לאן לחזור. הם האמינו. הם האמינו לממשלת ישראל, הם האמינו שהתקבלה החלטת ממשלה ואכן מוקם אותו גוף שידור ציבורי חדש והם באו מלאי חזון ואופטימיות ורצון לעבוד במקום החדש הזה. ולא רק זה, הם גם הצטרפו להסתדרות. הם סברו לפי תומם, שאם הם יהיו חברי הסתדרות, ההסתדרות תגן עליהם. אני לא יודעת על מה באה ההנחה האופטימית הזאת אחרי שהם ראו מה קורה לחבריהם רגע אחד לפני, אבל באמת היה כאן תום לב ובאמת היה מהלך ראוי ונכון של התאגדות תחת יו"ר ארגון העיתונאים. ואכן הם כולם חברי הסתדרות עכשיו אבל זה בכלל לא מפריע ליושב ראש ההסתדרות עכשיו לעשות את הקלקולציה החשבונאית ולעשות את החשבון, ששם יש פחות עובדים ושם יותר, אז אולי עכשיו כדאי לו לסגור אותם אחרי שהוא סגר את אלה ובאותו חשבון קטן אולי להרוויח קצת יותר. פשוט הפקרה. פשוט מעילה באמון. פשוט יצירת תקדימים בזה אחר זה של דברים שלא ייעשו ביחסי עבודה במדינת ישראל. והציניות, הכול כל כך שקוף עד שלא נעים, לי לא נעים להסתכל על זה.

שביתה במשק. אגב, בלי שניתנה הוראה או הנחיה, מה שקורה בשביתות אמיתיות, הרי צריך להיערך, בסוף יש דברים שצריכים לדעת אותם מראש, טיסות, מעברי גבול, כל מיני דברים שאי אפשר בשנייה אחת לכבות משק שלם. גם על מה?

פגשתי אתמול פקיד בכיר של האוצר שאני מכירה אותו הרבה זמן, הוא פשוט צחק צחוק גדול ואמר, כל מה שהושג אחרי איומי השביתה וזימונו של יו"ר ההסתדרות אל שר האוצר ופתרון המשבר, אותם 50 תקנים, הכול היה כתוב לפני איום השביתה בכלל. הוא אומר, מה הם מבלבלים לנו את המוח? הכול היה סגור וחתום, מדובר בהעמדת פנים אחת גדולה. מישהו מאמין לזה שהיתה כוונה אמתית להשבית את המשק? ואז, שני המוחות הגאוניים, שר האוצר ויו"ר ההסתדרות התכנסו יחד ומצאו את הפתרון ואז ניצלו עובדי רשות השידור מצרה גדולה בזכות ההישג העצום הזה והשביתה בוטלה. כמה אפשר לרמות את הציבור? ואני רוצה להגיד לכם, שלי זה כואב יותר. 

כי זכות השביתה בעיני היא זכות חשובה מאוד-מאוד. בכלל, זכות ההתארגנות, זכות של עובדים להשמיע את קולם כקבוצה, נקנתה בדם ויזע ברחובות שיקגו וברחובות טורנטו, על-ידי עובדים שתבעו לעצמם זכות מינימלית שלא להיות משועבדים מבוקר עד לילה בלי דברים בסיסיים כמו שכר מינימום, והם יצאו לרחובות. ושילמו, אגב, דם נשפך על הזכות הזאת.

הזכות הזאת עוגנה באמנות בינלאומיות ובחקיקה בכל מדינה ומדינה, בוודאי במדינות הנאורות והמערביות. וזאת זכות שיש עליה איום כל הזמן. בכלל, יש גורמים אינטרסנטים שמאוד לא רוצים עבודה מאורגנת במשק, זה נורא-נורא מפריע להם. עובדים מאורגנים זו צרה צרורה.

הם נורא אוהבים עובדי קבלן: כל-כך נוחים, גמישים, אפשר להיפטר מהם. אף אחד לא מכיר אותם, הם חלק מחבילת עבודה, מספק שירותים, ממכרז. עובדת קבלן כולה יום אחד ללכת לעולמה ובמקומה תבוא אחרת ותנקה, ואף אחד לא יידע את שמה.

היא יכולה להיות חולה, היא יכולה ללדת ילד, היא יכולה לשקול ילד ואיש לא יידע כי היא חלק מחבילת עבודה. ונורא נוח להרבה מאוד גורמים, כולל למדינה כמעסיק, שהיא אחת האחריות המרכזיות לתופעה המפחידה הזאת של outsourcing והפרטות ומכרזים וחצאי הפרטות.

זכות ההתארגנות הזאת מעצבנת הרבה אנשים וכל הזמן מאיימים עליה וכל הזמן תוקפים אותה ובוודאי את זכות השביתה; כל-כך הרבה אגדות על הודות השלטר. הורדת שלטר, אגב, לא קרתה מעולם במדינת ישראל. רק שתדעו. למען העובדות, כן.

אבל השנאה הזאת לעבודה המאורגנת שבאה באמת אז לידי שיא באותו סרטון תעמולה של ראש הממשלה שבו נראו עובדי רשות השידור כפעילי "חמאס". אני מניחה שגם הוא מצטער היום על אותו תשדיר.

אבל מה עושה יו"ר ההסתדרות כשהוא מביים ניסיון איום בשביתה? הוא פוגע בזכות השביתה. הוא הופך אותה למכשיר פוליטי. הוא משתמש בה לכבוד הבחירות להסתדרות. הרי אין אף אחד שחושב שהיה איום השביתה הזה והפעילות הנמרצת, הפתאומית הזאת, אחרי שלוש שנות תרדמת, אלמלא היו בחירות ב-23 במאי ואלמלא כסאו היה רועד.

כלומר, הוא לוקח את הזכות הקדושה הזאת – כן. בעיני היא קדושה – זכות ההתארגנות וזכות השביתה, והופך אותה למכשיר ציני. משעבד לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו את כל העובדים במשק. אפשר לשחק יותר טוב מזה לטובת המקטרגים נגד זכויות עובדים? ולטובת אלה שרוצים לקחת את הזכויות האלה?

זה דבר מאוד חמור. מה שקרה כאן זו פגיעה בזכות השביתה וכרסום במעמד שלה ומתן נשק בידי מי שרוצים לחסל אותה ואין על זה סליחה, כפי שאין סליחה על אותו כתם של סגירת מקום עבודה ופיטורי כל עובדיו לטובת פתיחתו מחדש.

ועכשיו גם הציניות נמשכת. אין גבול, פשוט אין גבול. דחייה בשבועיים. בעצם כבר אומרים לנו: זה לא שבועיים, יש עוד שבועיים אחריהם. כשיו"ר ועדת הכנסת כבר מסיר את ההתנגדות שהייתה לו לרגע לדחייה בעוד שבועיים והכול כבר מסודר – איכשהו מגיע ליום הבחירות להסתדרות בסידור פלאי שכזה. כי הרי אנחנו יודעים שבכל סידור ובכל פשרה ובכל הישג מדומה...

שר הפנים אריה דרעיחברת הכנסת, אולי תגידי לאומה מתי תאריך הבחירות...

שלי23 במאי.

דרעיזה סוד. זה סוד. הם לא מפרסמים את זה.

שלי23 במאי. באמת קשה לדעת את התאריך.

דרעילמה לא מפרסמים את זה?

שליאין לי מושג. יכול להיות שהם לא רוצים שאנשים יגיעו.... בואו נדבר על אישה מדומה בשם יו"ד, שקיבלה הודעה לבוחר. אנשים מתקשרים, אומרים: קיבלנו הודעה לבוחר אבל לא כתוב התאריך.

אני אומרת: תסתכלו טוב, זה כתוב. ואכן זה כתוב באותיות קטנות ודהויות. דהויות, כדי שחס וחלילה לא יידעו מתי הבחירות. מהפחד שאנשים יבואו ויצביעו. מה שהם רוצים, ולא אנקוב במה הם רוצים כי אני לא רוצה לעשות תעמולת בחירות מעל הדוכן הזה.

על כל פנים, אותה דחייה עכשיו בשבועיים ואחר כך דחייה בעוד שבועיים, נועדה – הרי בסוף, אנחנו יודעים, שמכל פתרון מדומה, מאות רבות מאוד של עובדים ימצאו את עצמם בלא מטה לחמם, על משפחותיהם.

אז למה לעשות את הצרות האלה ליו"ר ההסתדרות לפני הבחירות? בואו נדחה את גל הפיטורים הזה ליום אחרי. זאת המשמעות של הדחיות בשבועיים ועוד שבועיים – ואופס, הגענו ליום הבחירות להסתדרות.

עכשיו, למה זה קורה? איך פתאום כולם מסכימים? גם ראש הממשלה, גם שר האוצר וגם יו"ר ההסתדרות? כי שר האוצר ויו"ר ההסתדרות כבר כרתו ביניהם ברית פוליטית: יו"ר ההסתדרות הקים סיעה בשביל שר האוצר בתוך הקואליציה שלו בהסתדרות. סיעה שמעולם לא הייתה לה כוונה, אפילו לשנייה אחת, להתמודד בבחירות האלה. היא הוקמה באופן פיקטיבי. זה מן צינור של הזרמה של ג'ובים וכסף מיו"ר ההסתדרות לשר האוצר – דבר שלא היה ולא נשמע.

מי יכול להאמין לנציג העובדים כשהוא בא אל שר האוצר ומאיים עליו בעיצומים ובשביתה ואחר כך הם מסתגרים בחדר ויוצאים עם איזה פתרון גואל? מי יכול להאמין לו שהוא באמת חבר של העובדים ולא חבר של שר האוצר, כשהם בתוך קואליציה פוליטית, בעיצומה של קומבינה פוליטית?

ושוב, גם אני אחזור כאן על הדברים שנאמרו קודם. אני באמת מעריכה, מחבבת ומכבדת את שר האוצר משה כחלון; אני חושבת שהוא עושה גם דברים ראויים – אבל המהלך הזה הוא לא ראוי.

אתם יודעים מה? בעצם, במחשבה שנייה, מבחינת שר האוצר זה מהלך מאוד משתלם ונכון, הגיוני. מבחינת מנהיג עובדים, ללכת יד ביד עם מי שמייצג את המעסיק הגדול ביותר במשק? מי שצריך לייצג כל-כך הרבה עובדים שקשורים באותו שר אוצר?

ועכשיו כולם מסתדרים להם עם הדחייה הזאת של עד אחרי הבחירות להסתדרות. אני לא חושבת שאת ראש הממשלה זה מעניין באמת. אבל הוא רוצה את שלו כרגע, את חיסולו של התאגיד ואת רשות השידור, שהוא התאהב בה התאהבות מאוחרת שכזאת. אחרי שנים של עויינות, לפתע עידן חדש מלבלב, מגן העובדים, אוהב רשות השידור.

אז הוא רוצה את שלו. ושר האוצר רוצה את שלו. ויו"ר ההסתדרות רוצה את שלו. ויד רוחצת יד. ומי משלם את המחיר בסוף? העובדים. הם כלי המשחק, הם המכשיר, איתם משתעשעים, אותם מרמים, בהם עושים מניפולציות; פעם זה ופעם זה. תמיד נותנים לאחד להבין שכל פתרון יהיה על חשבונו אם הצד השני יקבל, ולהיפך.

אני חייבת להגיד לכם. באמת, אני מלווה את עולם העבודה הרבה שנים, קודם כעיתונאית וכבר 10 שנים כפוליטיקאית – ציניות כזאת ומשחק כל-כך אכזרי בחייהם של בני אדם, של מפרנסים, של משפחות, דבר כזה עוד לא ראיתי. העניין הוא שזה עינוי מתמשך. מתמשך. אלה ייסורים מתמשכים, כל פעם טירוף אחר. והם ממשיכים להיות בשר תותחים של הטירוף הזה.

צריך לומר, זה גם סוג של שיעור בצניעות, גם לשרים וגם למחוקקים, שהם משוכנעים שהם יבראו עולם חדש. ואני לא בן אדם שמרני, אני בן אדם עם אלמנטים מהפכניים ושרוצה בשינויים. אבל כל-כך קל להרוס וכל-כך קשה לבנות, מה שאמרתי לפני 3 שנים בחוק הזה. באמת שיעור בצניעות.

לפני שאתם מקימים את הדבר הנפלא הזה שאותו אתם מבטיחים במסיבות עיתונאים ובהבטחות בחירות ואחר כך באיזו חקיקה חפוזה ונמהרת, אל תהרסו את הקיים. באמת, היו כאן לפנינו כמה דורות שהקימו בכל זאת כמה דברים יפים.

הדברים אינם נקיים מפגמים: במערכת הבריאות שלנו לא חסרים פגמים. מישהו חושב לחרב את בתי החולים הממשלתיים עכשיו, ולהקים במקומם משהו דמיוני, אחר? מערכת החינוך, על כל פגמיה - מישהו רוצה פה לסגור את מערכת החינוך הישראלית, ולהקים במקומה מערכת חינוך דימיונית? תנו כבוד בכל זאת למבנים הקיימים: שפרו אותם, תקנו אותם, הילחמו למענם, לתקציבים למענם, להתנהלות יותר מוסרית שלהם, יותר שוויונית, יותר צודקת. אבל אל תהרסו. כי קל להרוס, וקשה לבנות. תודה רבה".