"היבחרות גבאי - ניצחון גדול לא רק של מי שתמך בו, אלא של מפלגת העבודה כולה"

12 ביולי, 2017

שלי התראיינה לתכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל, ביום שאחרי ניצחונו של אבי גבאי בהתמודדות לראשות מפלגת העבודה. מתוך דבריה:

"צרור: את המנצחת הגדולה, אפשר לומר...

שלי: המנצח הגדול הוא אבי גבאי.

צרור: אבל גם לך יצא ניצחון לא קטן, ברגע האחרון...

שלי: נכון, ולא כל כך ברגע האחרון, אבל אני חושבת שזה ניצחון לא רק שלי ולא רק של האנשים הרבים שתמכו באבי גבאי, אלא גם ניצחון מאוד גדול של מפלגת העבודה.

צרור: כי מה?

שלי: חברי המפלגה אמרו קודם כל: 'אנחנו חפצי חיים. אנחנו רוצים לחיות, יש לנו מפלגה ולא ויתרנו עליה  למרות הלעז, למרות הבוז ולמרות השבעה שיושבים עלינו'. דבר נוסף שנאמר, ובעיניי הוא מאוד חשוב: 'לא תגידו לנו איך להצביע. לא יעזור כאן כוחו של מנגנון, לא יעזרו איומים – אנחנו אנשים חופשיים וחושבים, ואנחנו מצביעים מה שאנחנו מאמינים'. זאת הייתה האמירה הכי חשובה. בעצם זה היה ניצחון הרוח החופשית והמצביעים החופשיים, על פני הכוח האחר במפלגה...

צרור: לגבי 'ניצחון הרוח החופשית' אני מבין אותך, אבל לגבי הבחירה באבי גבאי כ'בחירה בחיים', תסבירי לי למה הבחירה בעמיר פרץ היא בחירה הפוכה?

שלי: תראה, רינו, אני גמרתי אומר בכל השנים האחרונות - ולא תמצא אפילו הקלטה אחת שלי אומרת מילה רעה על עמיר...

צרור: לא התכוונתי שתגידי מילה רעה, אלא שתאבחני את ההבדל בין עמיר פרץ – שזאת בחירה רעה בנקודת המבט שלך, ובחירה ב'מוות' – לבין בחירה באבי גבאי, שזאת 'בחירה בחיים' של מפלגה.

שלי: קודם כל, לא דיברתי על 'חיים' ו'מוות' במובן של חייו ומותו של אדם, אלא במובן חיה ומותה של מפלגה. שנית, כמו שאמרתי, את מה שהקפדתי לעשות לאורך כל הקמפיין ולאורך כל העשור האחרון, אני בטח לא מתכוונת לעשות עכשיו. לכן, אני לא אגיד 'מה לא'. אגב, זה גם הקמפיין של אבי גבאי: הוא לא אמר 'מה לא', אלא 'מה כן'. אז אני אגיד מה כן: כן לאדם שהוא נקי כפיים; כן לאדם שיש לו אומץ לב; כן לאדם שבעיניי עשה סיבוב מאוד מרשים – מלהיוולד במשפחה שהיא קשת יום במידה רבה, להצליח מאוד בסקטור העסקי ולהגיד את הדבר שלא אומרים בדרך כלל. בדרך כלל המסלול הוא ההפוך; ואני אלך שנייה אחורה: לפני שבוע חוקק "חוק הג'ובים" – השרים דאגו לעצמם להמשך הקריירה שלהם בסקטור הפרטי, כדירקטורים. כאן בא בנאדם שעשה בדיוק ההפך, ואמר: 'עשיתי מספיק כסף, אני רוצה להחזיר לחברה ולמדינה'. וגם, עברתי איתו כמה מבחנים לא פשוטים בשנתיים וחצי האחרונות...

צרור: אבל הוא לא איש מפלגת העבודה. הוא לא "שמאל", במובן שאת ואני אומרים.

שלי: אני אגיד את מה שאני אומרת כבר הרבה מאוד שנים, ובכל פעם חוטפת שטיפה מהכתב התורן בעיתון "הארץ", שלא מצביע מפלגת העבודה אף פעם, ומסביר שמפלגת העבודה צריכה להיות יותר שמאלנית: מפלגת העבודה הייתה תמיד-תמיד מפלגה שמורכבת מניצים ויונים. היא אף פעם לא שכנה בשמאל – היא מחנה השלום, היא מחנה מתון, היא מחנה ממלכתי, היא מחנה שפוי. הרצון לדחוק אותה לשמאל גורם נזק גם לשמאל, גם למפלגות כמו מרצ, ובוודאי גם למפלגת העבודה. והוא גם לא אמיתי.

צרור: אבל גם לא קרא את א.ד גורדון וברל כצנלסון, הוא לא בא מהגווארדיה הזאת, ויכול להיות שהוא לא שייך לעולם הזה. זה לא בן הדמות של מפלגת העבודה, שבאופן טבעי אפשר היה לומר שתלכי איתו, או אחריו.

שלי: אתה צודק, אנחנו לא באים מאותו בית מדרש, זה חד משמעית כן. אני סוציאליסטית בהגדרה שלי, אני כן קראתי א.ד גורדון, אני כן באה מהמשנה הזאת, והוא לא. אבל כיוון שאני כבר עשור בפוליטיקה, למדתי כמה לקחים מאוד חשובים: לפעמים אתה מוצא שאתה יכול להבקיע, לפרוץ דרך ולעשות דברים עם אנשים שלא אומרים את המילים שלך בדיוק, שמגיעים ממקום קצת אחר, אבל מגיעים יחד איתך לאותה מסקנה לגבי מה שצריך להיעשות – ושם נוצר שיתוף הפעולה הטוב ביותר. אנחנו יכולים לשאת את הטקסטים הסוציאליסטיים הנפלאים ביותר בעולם, אבל אנחנו חייבים גם לעמוד מאחוריהם. אני חושבת שהשילוב אצלו בין תפיסת העולם לבין יכולת הביצוע של הדברים שאני מאמינה בהם, הוא מבטיח מאוד.

צרור: כלומר, את אומרת שהלב שלו נמצא במקום הנכון, וגם אם הניסוחים שלו הם לא הניסוחים שאנחנו מכירים מ-70 השנים האחרונות, זה לא אומר שהוא לא איש המחנה הזה.

שלי: ממש לא. המילים שלנו באמת שונות; הרטוריקה שלנו שונה לחלוטין, וכך גם המקומות שאני באה מהם. אבל גם לי בפוליטיקה, בכל הדרך הפוליטית שלי, אין שום שנאה ועוינות למחנה האחר. לא לליכודניקים, לא לחרדים, לא למי שלא חושב כמוני. גזענות אני מתעבת, אבל שבטים אחרים אני לא מתעבת, ואני מנסה תמיד למצוא את הגשר. אני מאמינה שלאבי גבאי יש יכולת להביא ליכודניקים מתונים, וגם להחזיר הביתה מחנה מאוד גדול שחונה אצל יאיר לפיד, ולגרום לו להצביע שוב...

צרור: אבל לפני כן אתם צריכים לנצח קרע לא קטן במפלגת העבודה. אתם בעצם שני מחנות, ואתמול ראינו את זה בצורה מאוד ברורה: המחנה 'של הארגון', כפי שאת קוראת לו, שאומר לאחרים איך להצביע, והמחנה של האנשים היותר חופשיים, שאת נמצאת שם, אבי גבאי נמצא שם, כבל נמצא שם, סתיו שפיר וכו'. ומולך ההסתדרות והארגונים למיניהם. אלו שתי מפלגות בתוך אותה מעטפת.

שלי: אני לא רואה בזה שתי מפלגות. אני רואה מכנה משותף גדול לכולם; גם לאנשי המנגנון וגם למצביעים החופשיים. התבונה שלנו תהיה לחיות יחד בכפיפה אחת, לייצר מטרייה גדולה שתכיל את כולם ולעבוד יחד.

צרור: את רואה אופציה כזאת?

שלי: כן.

צרור: מבחינה מעשית...

שלי: מעשית, זה אף פעם לא משחק 'סכום אפס'. לא יהיו לך 100 אחוז הרמוניה וחיבוקים, ולא תהיה לך מלחמת עולם נוראית. אני חייבת להגיד לך שבמפלגת העבודה, כשהייתה בשיא פארה וכוחה, היו סכסוכים הרבה יותר קשים מאשר היום. נוטים לשכוח את זה.

צרור: לא, אף אחד לא שוכח, אבל אני תוהה איך אפשר גם להיות בתוך הסכסוך הזה, גם לנהל את המפלגה, וגם להיות יושב-ראש מחוץ לכנסת, כאילו אתה מנג'ר ויש איזה מאמן על הקווים. אני תוהה איך הדבר הזה יכול להתאפשר, אבל עושה רושם שאת מאוד אופטימית.

שלי: לא, אני חושבת שמצפים לו אתגרים מאוד קשים – גם פוליטיים, גם ערכיים, גם ציבוריים, גם מנהיגותיים...

צרור: את רוצה לקחת את תפקיד יו"ר האופוזיציה?

שלי: לא. אני חושבת שהקריאה המאוד ג'נטלמנית והלא-ממוסחרת של אבי גבאי לבוז'י הרצוג כשהוא מבקש להשאיר אותו בתור יו"ר האופוזיציה בלי תנאי ובלי מקח וממכר – היא מאוד נכונה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה עוד מאבק פנימי על ראשות האופוזיציה. אני חושבת שבוז'י מקובל על כולם. יהיה נכון, אצילי וג'נטלמני להשאיר אותו בתפקיד הזה".

להאזנה לראיון המלא: