שלי על פרשת הצוללות: "חבורת רודפי בצע נהגה במשאבי המדינה כרכושה הפרטי. זאת לא ציונות"

18 ביולי, 2017

שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת הצעה לסדר בנושא "ציון יום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל". בדבריה הצביעה על האופן בו השימוש המושחת במשאבי המדינה למען אינטרסים פרטיים, וכן הפקרתם בו בעת של חלקי האוכלוסייה המוחלשים ביותר, מעוותים את תמצית האתוס הציוני. מתוך דבריה (לצפייה):  

"גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, 

ציינה כאן חברתי, חברת הכנסת מרב בן ארי, עוד אירוע בתאריך הזה, העגול, שמסמל את הציונות, שאנחנו זוכים להיות חלק מהגשמתה כאן. גם אני רוצה לציין תאריך נוסף, והוא היום לפני 70 שנה, אז הגיעה ספינת המעפילים "אקסודוס" לחופי ארץ ישראל. זה אירוע שהיה אחד הביטויים ההרואיים והמוחשיים להגשמתה של הציונות על סיפונה היו יותר מ-4,500 ניצולים ועקורים מהזוועה הגדולה ביותר שידע העם היהודי. הם נעצרו בידי הבריטים, הם נורו וגורשו בחזרה לאירופה. האירוע הזה כמובן נגע לבשרם ולגורלם של אנשים אמיתיים, אבל יותר מכל הוא הפך להיות סמל בתולדות ימיה של הציונות, ובעיקר לסמל של המאבק של הציונות להעלאת כל יהודי באשר הוא לארץ ישראל.

לציון היום הזה אני רוצה לדבר על ספינות, צוללות, ציונות והקשר ביניהם. כי כמה שונה ההגעה ההרואית, הסימבולית ורבת הגבורה של כלי השיט הזה, לעומת המסחר שאנחנו רואים כאן בכלי שיט שנועדו לביטחונה של מדינת ישראל. איזו כברת דרך עגומה עשה הרעיון הציוני מאז בידי כמה ממי שקוראים לעצמם 'ציונים' ואפילו 'פטריוטים'. וכמה זה מכאיב כשקבוצה קטנה, שמקיפה את התפקיד הרם ביותר במדינה, הממלכתי ביותר, ראש הממשלה, סוחרת בביטחונה של המדינה, באוצרותיה ובמשאביה כדי לשלשל קופון שלם לכיס של עצמה. זאת לא ציונות – זאת פוסט ציונות. זאת בדיוק ההגדרה של פוסט ציונות. לפעמים נראה שהמדינה שלנו, הטובה והאהובה, נחטפה בידי קבוצה של אנשים רודפי בצע, שמשרתים סוחרים במשאביה ובביטחונה, כאילו זה היה איזה רכוש פרטי שלהם, והם משלשלים לכיסם בדרך מיליארדי שקלים. כל הסביבה הזאת היא סביב לשכת ראש הממשלה: או קרובי משפחתו או עורכי דינו או חבריו או בובות שהוא ממנה במקום רגולטורים אמיצים, שסברו לפי תומם שהם נשלחו לפקח על משאבי המדינה, לשמור עליהם ולהעצים אותם. הם חשבו שהם עובדים בשירות המולדת, שצריך לשרת אותה ושהמולדת הזאת אינה עסק פרטי של מישהו, אלא שהיא נועדה לצרכי העם היהודי ולצרכי אזרחיה של מדינת ישראל. 

החבורה הזאת כל הזמן באה ויוצאת. כל הזמן יש לה עבודה; בקדחתנות בלתי פוסקת. הם תמיד מסדרים משהו למישהו: לדחוף בכוח לגרונו של הצבא צוללות במיליארדים; לבטל מכרז ממשלתי לטובת לקוח פרטי; להבטיח מונופול גז נצחי במחיר מטורף לחבר קרוב אחר, תוך שימוש נלוז בנימוקים ביטחוניים; למחוק בבהילות רפורמה שמיטיבה עם הציבור, כדי שעוד חבר יוכל לקחת בנוחות את ההפסדים שהיו אמורים להתקזז, ויוכל לשלשל לכיסו עוד כמה מיליארדים. ובין לבין, הם גם מנהלים משאים ומתנים קואליציוניים ומערבבים בענייניה של המדינה, כאילו נבחרו על ידי מישהו. עשרות מיליארדים במצטבר עפו במהלך העסקאות האלה. עשרות מיליארדים שנגזלו מהמדינה על חשבון משאביה. זאת לא ציונות. זאת פוסט ציונות.

ובינתיים, היום מציינים כאן את יום הדיור הציבורי. זכאי הדיור הציבורי מחכים עד בוש כדי לקבל איזו קורת גג עלובה לראשם. במקום לעשות את המעשה הכול כך ברור, הכול כל כך ציוני שנעשה כאן תמיד – הוא נעשה גם בראשית שנות התשעים, כשהייתה כאן עלייה המונית מברית המועצות – בניית בנייה ממשלתית לאזרחי מדינת ישראל. זאת ציונות. אבל לזה אין כסף. ואתמול היה דיון על העלאת גיל הפרישה לנשים, כדי למלא את קופת הביטוח הלאומי בעוד כמה מיליונים, ולתקן את הגירעון האקטוארי על חשבון הנשים העניות ביותר שכבר לא עובדות. ואם יידחה גיל הפרישה,  ייגזרו עליהן עודשנתיים בלי פנסיה, בלי שכר ובלי קצבת זקנה. על הגב שלהן, השחוח, גוזרים עוד קופון כדי למלא את הקופה –  כשבינתיים, מסביב, עפים עשרות מיליארדים. כאן הכול מאוד קמצני, אבל כשזה נוגע לכיסו של מישהו, על חשבון המדינה  איזה רוחב לב; כמה מיליארדים עפים באוויר. והם קוראים לעצמם 'פטריוטים'. זה לא פטריוטיזם – וזאת לא ציונות. תודה רבה".