שלי בערוץ 20: "מצפה מהמוסדות להשכלה גבוהה להוות ראש חץ מוסרי ולא לטייח הטרדות מיניות"

14 בנובמבר, 2017

שלי התראיינה לתכנית "היום הזה" בערוץ 20, בהגשת אמיר איבגי, בעקבות הדיון שהתנהל בוועדה לביקורת המדינה בראשותה סביב טיוחן של הטרדות מיניות על ידי מוסדות שונים להשכלה גבוהה, ועל רקע פריחתו המדהימה של השיח הפמיניסטי בימים אלה. מתוך דבריה (לצפייה):

"איבגי: הוועדה בראשותך דנה היום בעניין ההטרדות המיניות במוסדות להשכלה גבוהה, בהמשך לשני דוחות של מבקר המדינה בעניין הזה – דוחות שהשורה התחתונה שלהן מאוד קשה: המוסדות האלו פשוט מטייחים הטרדות.

שלי: יותר מאשר מוסדים אחרים, וזה הדבר המקומם כאן. גם על פי דוח המבקר מ-2013, גם על פי דוח המעקב מ-2017 וגם על פי מה שסופר בוועדה, המוסדות האלו חושבים שאם ייחשפו סיפורי ההטרדות המיניות – זה יפגע ביוקרתם. אני אומרת שדווקא אם הם יטפלו כמו שצריך בהטרדות המיניות, אז יוקרתם תעלה. טיוח יש בכל מקום, אבל דווקא במוסדות האלו, שאמורים להיות ראש החץ, שמלמדים את תורת המוסר בפילוסופיה, אירועים מוסריים היסטוריים, בפילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומה לא – דווקא הם זנב לשועלים, במקום להיות ראש לאריות.

איבגי: וכל זה עוד לפני שדיברנו על ההיבט הפלילי של הטיוח הזה. כלומר, עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית.

שלי: החוק למניעת הטרדה מינית חוקק לפני 20 שנה, ב-1998. אם הייתי צריכה לספור את כמות הפעמים שבהן עברו על החוק הזה היינו מגיעים לאלפים רבים, אם לא עשרות אלפים. באיזשהו שלב בדיון היום אמרתי 'יש לי תחושה שאתם באים עם רשימת סיבות ותירוצים משפטיים וחמקמקיים'. קראתי, ואני מנצלת גם את הבמה הזאת כדי לעשות זאת שוב, לא לממונות על מעמד האישה באוניברסיטה או לממונות על ההטרדות המיניות –  אלא לרקטורים, לדקאנים, לנשיאים. אמנם רובם גברים מבוגרים, ואולי הכללים היו שונים בתקופה שלהם, אבל הגיע הזמן שהם יפקחו את העיניים ויראו שהעולם השתנה. זה 2017, אי אפשר להמשיך ולטייח. אני מצפה מהם להוביל את המהלכים האלו, ולא למצוא תירוצים משפטיים למה הם לא יכולים.

איבגי: בואי נדבר על ההיבט היותר רחב של עניין ההטרדות המיניות – כל מה שאנחנו עדים לו בימים אלו במסגרת השיח התקשורתי. אני רוצה לשאול אותך על אותם מקרים שמתייחסים לאירועים ישנים, מלפני 10 ו-15 שנים, של הטרדות שנחשפות כעת, עוד מקרה ועוד מקרה. האם במידה מסוימת אנחנו לא עושים כאן עוול לאותם גברים כשאנחנו מרחיקים אותם ממקומות העבודה בלי חקירה ובלי משפט?

שלי: אני מודה שאני חרדה יותר לעוול שנעשה לנשים. מטיחים לעברן 'מה נזכרתן', אבל הן לא נזכרות, הן מעולם לא שכחו. הן הלכו עם הכאב הזה כל ימי חייהן. כמי שמלווה את נושא הפגיעה מינית והתקיפה המינית עשרות שנים, ושיודעת איזה מדבר שממה היה פעם, אני יכולה להגיד שאישה שהותקפה לא יכלה להתלונן. היא הייתה עוברת זובור במשטרה, ואחר כך היו קורעים אותה לגזרים בבית המשפט, הסנגורים היו מתעללים בה, הסביבה הייתה מרחיקה אותה, ולא היו מקבלים אותה לעבודה כי היא 'טראבל–מייקרית'. היא הייתה נפגעת ונכתמת כאילו היא הייתה התוקפן, ולא הקורבן.

הסביבה מאוד השתנתה: סוף סוף, אחרי הרבה שנים – וכבר אמרתי, עברו 20 שנה מאז חוקק החוק – יש היום אפשרות לקורבנות לדבר. העובדה שיש היום נשים צעירות, אמיצות, שלא מוכנות להיות קורבן יותר, במידה רבה מפיחה כוח באותן נשים שהלכו עם הצלקת הזאת כל ימי חייהן. טוב שהדברים נחשפים – זה שלב הכרחי. אתה יודע מה אני רוצה? אני רוצה שחצי מאוכלוסיית העולם, ובוודאי חצי מאוכלוסיית המדינה, יוכלו ללכת בביטחון ברחוב; יוכלו לעבוד בביטחון במקומות העבודה; ושגופן ונפשן לא יהיו למרמס. זאת בקשה נורא הגיונית וקטנה.

איבגי: על זה אין ויכוח, אבל אני שואל על אותם מקרים שבהם ברור שמבחינה משפטית ופלילית אי אפשר לעשות שום דבר, כך שאותם גברים נשארים עם אות קלון – הם לא יכולים להילחם על שמם הטוב.

שלי: קודם כל, לדעתי העובדה שתקופת ההתיישנות היא רק 7 שנים היא שגיאה בפי עצמה. צריך להאריך את תקופת ההתיישנות, וכך להעביר את זה גם לפסים המשפטיים. אבל לא הכול פלילי; יש דברים שהם לא מוסרים ולא תקינים, והם לא חייבים לעבור באיסטנציות המשפטיות. הרי לא כל מה שלא ניתן לבירור בבתי המשפט הוא טוב – יש המון רע שלא שייך לתחום הפלילי. הם גם מוזמנים להשתמש בזרועות החוק ולתבוע את אותן נשים. עד עכשיו זה לא קרה; עד עכשיו שום תלונה פומבית כזאת של נשים, בדיעבד, לא התגלתה כסיפור סרק. שים לב, זה עוד לא קרה, זה מדהים. לכן, לא נותר אלא לברך על המהלך המאוד חשוב הזה, שבעיקר מבטיח שלא יהיו עוד מעשי אונס ותקיפה מינית".