שלי בעקבות האונס באוניברסיטת ת"א: "הגיע הזמן שניזהר בכבוד הקרבנות, ולא בכבודם של התוקפים"

15 בנובמבר, 2017

שלי התראיינה לתכנית "שש עם" בערוצים 12-13, בהגשת עודד בן עמי, על רקע חשיפתה במסגרת דיון בראשותה בוועדה לביקורת המדינה את שמו של המתרגל באוניברסיטת תל אביב (אשר משה) שחשוד באונס עוזרת ההוראה בר לביא. מתוך דבריה (לצפייה):

"בן עמי: מדוע החלטת לחשוף את שמו של החשוד בוועדה לביקורת המדינה?

שלי: אני לא מבינה למה עשיתם צפצוף על שמו של אשר משה, מתרגל לתואר ראשון בהנדסה באוניברסיטת תל אביב, החשוד באונס. שמות חשודים בעבירה פלילית מותרים בפרסום, בטח אחרי 48 שעות – כמו שחשפו את שמותיהם של מולכו ושמרון, למרות שהם רק חשודים. הוא חשוד באונס, ואין שום סיבה להמשיך ולגונן עליו.

אני לחלוטין מבינה את בר, שעשתה מעשה מאוד אמיץ והירואי, וחשפה את פניה ואת סיפורה, וכך אני מניחה שגם חסכה הרבה סבל לאחרות. הבחירה שלי לחשוף את השם הייתה בחירה יותר מלגיטימית, ואפילו מתבקשת. זה לא יכול להיות שהיא תעבור את משא הסבל והייסורים שכרוך בחשיפה האמיצה הזאת, והוא יהיה מוגן.

בן עמי: אבל את יודעת שהפרקליטות החזירה את תיק החקירה למשטרה להשלמות. בסופו של דבר, יכול מאוד להיות שבית המשפט יאמר 'זה לא היה אונס'. אז עשינו לו שיימינג.

שלי: הליכים משפטיים זה דבר אחד, פרסום שמות חשודים על פי חוק זה דבר אחר לחלוטין. את השאלה הזאת יכולת לשאול על כל מי ששמו פורסם לאחרונה בכל חקירה שהיא, פרשת 1,000, פרשת 2,000 או פרשת 3,000. יש 3,000 חקירות שאפשר לדבר עליהן, ולאו דווקא בהקשר של ראש הממשלה. יש לי תחושה שדווקא כשמדובר באנסים ובעברייני מין, משום מה יש זהירות בכבודם. צריך להיזהר בכבודה של הקורבן, ולא רק בכבודו של התוקפן. ואלו לא רק בנות, אגב...

בן עמי: לאחרונה, במסגרת הקמפיין הכל כך חשוב והכל כך ערכי שנקרא "MeToo", נשים נוקבות בשם של אנשי תקשורת, למשל, וטוענות שהטרידו אותן מינית או אפילו עברו עבירות מין חמורות מכך.

שלי: הדבר הזה נפלא ומקסים. החוק למניעת הטרדה מינית חוקק כבר ב-1998 על ידי שורה של חברות כנסת מכל המפלגות, ובראשן חברת הכנסת יעל דיין, שצריך לתת לה את הקרדיט. והנה, אחרי 20 שנה הוא בא לידי מיצוי וביצוע, כשנשים אוזרות את העוז והאומץ. גם היום רוב הנשים לא מתלוננות, וזאת הבעיה המרכזית שלנו – הרבה עברייני מין מתהלכים בקורבן בלי שמוצה איתם הדין, והרבה קורבנות ממשיכות לשתוק. אבל היום נפתח חלון חדש של הזדמנויות כן לתבוע את עלבונן, וכן לעשות את המהפכה המדהימה הזאת, כדי שחצי מאוכלוסיית העולם יוכלו להסתובב מוגנות בגופן, בנפשן ובכבודן. זה דבר כל כך פשוט וטבעי, וכל כך קשה לעשות את זה. והנה עכשיו זה קורה לנגד עינינו, וזה מקסים.

בן עמי: את יודעת שהסטודנטית בר לביא חששה לנקוב בשמו מפני תביעת דיבה. לך יש כמובן חסינות של חברת כנסת, ולכן לך הרבה יותר קל.

שלי: נכון. אז הנה, אני מדברת לא בשמה אלא בשמי. ואם צריך, אז החסינות שלי משמשת לצורך העניין. וזאת בדיוק חסינות מהותית – זה בדיוק הסעיף שדרכו יש לנצל חסינות כדי להגן על הציבור; וכאן בפירוש יש הגנה על הציבור. מה גם ששוב אני אומרת, עודד: כל אדם יכול לומר את שמו, אין שום מניעה חוקית, לא צריך להגן על חשודים בעבירות מין, כמו שלא מגנים על החיסיון של חשודים אחרים. יכול להיות שבר לא רצתה לומר את השם, אבל אני מרגישה שזו תרומתי הצנועה למעשה ההירואי הזה שעשתה בר, שהוא באמת מרגש".