האמת שבפעם הראשונה שראיתי את החיקוי הייתי בהלם טוטאלי.

25 ביולי, 2018
האזינו:

שלי התראינה לתוכנית "בילוי היום" בגל"צ, בהגשת אביה גל.

ודיברה על התוכנית פוליטקטורה - שהסאטירה פוגשת את הפוליטיקה.

קישור לצפייה בתוכנית בתחתית הכתבה.

 

אביה: חייבים לפתוח ולומר שאת בסך הכל שועלת קרבות ותיקה בתחום החיקויים.

חיקוי שלך ב"ארץ נהדרת" התחיל כבר לפני שנים, את זוכרת את הפעם הראשונה שצפית בו?

שלי:

, זה היה לפני הרבה שנים, זה היה בתחילת שנות האלפיים אם אני לא טועה.

אחר כך הדמות המשיכה איתי אל הפוליטיקה.

הייתי בהלם גם כי לא הכרתי את החוויה של לראות את טל פרידמן הגאון, בגלל שהוא כל כך מוכשר הוא יודע לקחת ניואנסים שהם לגמרי אמתיים ולהעצים אותם.

ואת כאילו רואה את עצמך במראה מעוותת ואת אומרת " זה אני? זה לא אני?".

אביה: וזה יותר מצחיק או יותר מפחיד?

שלי: תראי, אז הילדים שלי היו קטנים, היום הם בני 27 ו22, אבל אז הם היו ילדים שהלכו לבית הספר, והדבר הראשון שחשבתי זה – וואי מחר הם ילכו לבית ספר וכולם יצחקו עליהם.

אביה: וזה קרה?

אני מניחה שאי אפשר להתעלם מזה.

שלי: לא רק שזה לא קרה, הם חזרו מבית הספר שמחים וטובי לב.

כולם דברו איתם על זה.

היחס היה נורא חיובי, הם חזרו ממש ממש מרוצים.

ואז אבן נגולה מעל ליבי.

אבל אני מודה שהיה לי קשה להתרגל לזה, זה לא לקח כל כך הרבה זמן, אבל זה ליווה אותי המון שנים.

ובאיזשהו מקום זה עזר לי פוליטית.

זה עזר לקחת מילים שהיום הן מובנות מעליהן, נגיד סוציאל דמוקרטיה, שאף אחד לא ידע מה זה המילה הזאת וטל פרידמן אמר אותה כל הזמן כחיקוי שלי.

באופן אבסורדי זה עזר לדברים אידאולוגיים להטמעה.

אביה: האם באמת חיקוי וביטוי מסוים שבו משתמשים יכול להשפיע על דעת הקהל?

זה משהו שהרגשת בדרך הפוליטית שלך?

שלי: תראי להצליח בהצעות חוק ובקידום מאבקים זה במידה רבה לקחת איתך יחד איתך את הציבור, כי לבד אי אפשר.

אז כן, במידה רבה הם עזרו לי להפוך מאבקים, גם כשהם הלעיגו אותם, להפוך אותם להרבה יותר מוכרים.

ובסופו של יום הם עזרו לי לחדד מוכרות שלי אצל חברה צעירים שלא חשופים לפוליטיקה.

אז בשורה התחתונה זה מאוד עזר לי, עד כדי כך שכשטל פרידמן עזב את "ארץ נהדרת" זה היה ממש משבר בשבילי.

אביה: יש מבחינתך סוג של גבול? על זה לא צוחקים? זה לא נושא לבדיחות?

שלי: לא, אני חושבת שסאטירה צריכה להיות פרועה, משולחת רסן, לא דופקת חשבון ולא פוליטיקלי קורקט.

היום לכותבים ולשחקנים יש תפקיד אדיר בעיצוב הלכי הרוח בציבור, ואני חושבת שגדולי התוכניות מרגישים  את תחושת האחריות הזאת.

הם הפכו להיות סמן מצפוני ומוסרי, הם נוקטים עמדה אידאולוגית, הם מובילים דרך.

אז היום אני חושבת שלתוכניות סאטירה יש חשיבות חברתית הרבה יותר גבוהה ממה שהיה להם פעם