יחימוביץ: "כששומעים את הצעקות, ויודעים שיש אלימות, ושהאישה מבועתת, אסור לעמוד מנגד, אסור!"

29 בנובמבר, 2018
האזינו:

יו"ר הועדה לביקורת המדינה חה"כ שלי יחימוביץ בראיון בתכנית "בחצי היום" עם ליאת רגב רשת ב'.
דיברה על המאבק באלימות נגד נשים ועל ההיעדרות מהמליאה של רוברט טיבייב וחיליק בר.

 

התמלול המלא:

שלי: ליאת, אני אשמח לדבר על כל נושא, אבל סיכמנו שאני קודם כל עולה להתראיין על סוגיית האלימות נגד נשים. בשמחה רבה אתייחס לנושאים הפוליטיים – אני פוליטיקאית – אבל כיוון שנאמר לי שאני עולה מיד אחרי השופטת סביונה לוי, אתבקש להתייחס קודם כל לסוגיית האלימות נגד נשים. אני חושב שנכון לכבד את הסיכום הזה.

ליאת: מדוע לא מצליחים להתמודד עם התופעה?

שלי: בואי נתחיל בסיטואציה שהייתה בין שתינו: באינטואיציה שלך חשבת שנכון יותר לפתוח בנושא הפוליטי ונושא הטרור-נגד-נשים, וזה טרור, יכול להידחק.

ליאת: אנחנו פתחנו את השידור בדיווח גדול מאוד על הנושא הזה, עשינו שינוי בליין אפ.

שלי: עדיין אני אומרת, לא רק לך, אלא לכולנו  – יש נטייה להתייחס לנושא הזה כאל שולי, ולא כמה שבליבת היעד הלאומי של מדינת ישראל. ראינו את זה אצל ראש הממשלה נתניהו שבגילו המופלג ואחרי 10 שנים בראשות הממשלה גילה לפתע שיש נשים מוכות, שהן נרצחות, ודווקא הוא - עם הרגישות שלו לטרור - היה צריך להבין את זה.

ראינו את הועדה הבין משרדית שסיימה עבודתה לפני שנה וחצי, בראשות השר ארדן, מביאה תכנית בתקצוב של 50 מיליון -  וזה לא הרבה – ובסוף היא תוקצבה ב-9 מיליון 2019

וראינו שהוא (נתניהו) נגד ועדת חקירה פרלמנטרית, ויום אחרי זה הוא מזדעזע מזה שיש נשים מוכות.

ואז אנחנו מבינים זה בתחתית סדר היום

אני שמחה על כל טיפול; כי זה מנער את מקבלי ההחלטות, וגם נתניהו גילה בשעה טובה שיש סוגיה לאומית להתמודד איתה.

ואחרי שאמרתי את כל מה שאמרתי על אחריות המדינה, אני כן חושבת, וחשוב לי לומר, שדווקא בעניין הזה לכל אזרח ואזרחית יש חלק נורא חשוב. כי אנחנו שומעים את הצעקות, ויודעים שיש אלימות, ושהאישה מבועתת, ואסור לעמוד מנגד, אסור! חייבים לקחת צד. ובמקרה של אלימות ופחד אין שני צדדים – יש קרבן ויש ותקפן – ונדרשת מודעות מאוד גבוהה, גם אם יש חוסר נעימות, כמו לדבר עם השכנים או עם האישה עצמה או עם מישהו שמכיר את המשפחה.

זו משימה קשה, אנחנו עוד בעיצומה של המהפכה. במאזן הכוח יש עדיין הרבה גברים שתופסים את הנשים כרכוש, את האישה כמי שצריכה לציית. וזה דבר שחייבים להפנים גם בבית. יש לנו גם אחריות הורית, גם לבנים שלנו – זה א-ב של חינוך - אבל להגיד "להרביץ זה לא יפה" זה מגוחך. כשהאלימות קורית במנעד הכח שבין גברים ונשים, כשלגברים עדיין יש הרבה יותר כוח וממון מלנשים - זה חלק מסוגיה פמיניסטית, ולהרבה אנשים קשה להגות את המילה הזו. המאבק לשלומן של נשים בבית הוא חלק ממאבק פמניניסטי.

אם את פוחדת – משהו לא בסדר. אם את פוחדת מאיזו שרירות לב שפתאום יתעצבן, ירתח, ירים יד, יתעמר – משהו לא תקין, ואת לא צריכה לסבול. ואם זה קרה פעם אחת, תהיה שניה ושלישית, וצריך לפעול בזהירות, ללכת לרווחה – ולא להשלים עם הטרור הזה.

***

יש לי לא מעט ניסיון פוליטי. אתמול ממש התכווץ לי הלב. זה היה כ"כ מרתיח וכ"כ כמעט, וכפסע בין להעביר את זה לבין ההיעדרות המבישה של 2 ח"כים, שאת אומרת - איזו הזדמנות היתה, והחמצנו אותה, ויכולנו לשפר את מעמדם של האנשים הכי עניים ומסכנים - אם היו רק עוד 2 אצבעות שהיו מצביעות בעד הצעת החוק של איציק שמולי – הוא כמובן הרוח החיה והמוביל שלה – אבל כל חברי סיעת המחנ"צ חתומים במו ידם על הצעת החוק הזו. היא שלנו! זה סדר היום שלנו והאג'נדה שלנו.

אני לא יכולה להיכנס לעורם של אנשים; ויכול להיות שצריך לעשות חשיבה לגבי מבנה הרשימה שלנו, אם מישהו יכול להיכנס עם 1000 קולות בלבד. יש בזה משהו לא הגיוני. זו סוגיה מורכבת. כי אם אין בכלל נציגים של קבוצות מסוימות - את מקבלת את "כוחות השוק" - ואז החזקים והמפורסמים נכנסים.

נכון, ככל הנראה הוא לא יצביע איתנו. בגלל שזו סיטואציה קשה. אם מדובר על ח"כ שעושה דברים, ויש לו הצעות חוק, מעלה הצעות לסדר וכו' - את יכולה לשלול לו זכויות וזה כואב לו. אדם שאין לו מה להפסיד, הוא יודע שלא יבחר, אין לו סדר יום פרלמנטרי - אז באמת יש סוג של חוסר אונים מובנה במערכת.

לגבי חיליק בר - זו תקלה קשה מאוד, ואני לא מכירה את הפרטים. אני יודעת שכשיש סיטואציה כזו, כשהממשלה היא על כרעי תרנגולת של 61 - לא נוסעים לחול, נקודה. לא מתקזזים, נקודה. בעיקרון אפשר להתקזז, אפשר לנסוע לחול, אבל הסיטואציה השתנה, כך שאנחנו חייבים להשיב מלחמה ולהיות אופוזיציה לוחמנית. זה המינימום שנדרש מח"כ – להיות ולהצביע. ליאת, על זה משלמים לנו משכורת. ולכן מה שקרה אתמול גם כואב וגם מביש.