מאמר על ההתנגדות להצבת המצלמות בגני הילדים ופירוט הצעדים שיש לעשות במקום זאת

4 ביולי, 2018

מאמר על ההתנגדות להצבת המצלמות בגני הילדים ופירוט הצעדים שיש לעשות במקום זאת.

מיום 4.7.2018

הי זאת שלי, אני מתנגדת להצבת מצלמות מעקב בגנים. ראיתי סקר כלשהו שבו 92% אחוז מהנשאלים היו בעד מצלמות כאלה, וכפוליטיקאית בטח אין לי עניין להקים עלי 92% מהציבור, אבל המהלך הזה נראה לי כל כך משובש, מכל בחינה שהיא, עד שאשים נפשי בכפי. ואנמק.

בואו נתחיל בכך שמצלמות מעקב לא מצילות חיי פעוטות. בכל הגנים שבהם נחשפו מעשי האלימות האחרונים שזעזעו אותנו – היו מצלמות.

ונמשיך בזה שאמנם הפשעים האלה שמתרחשים במסגרות - מזעזעים, ומפחידים, ומאוד מדוברים – אבל האמת המוסתרת, הקשה עוד יותר לעיכול, היא שרוב מעשי האלימות והפגיעה בפעוטות לא מתרחשים בגנים, אלא בבית. במקום שאיש אינו רוצה ואינו מסכים למצלמות.

טלטולים, הזנחה פושעת, תאונות קשות כתוצאה מרשלנות, השפלות, קללות, מכות, ואף גילוי עריות – כל אלה קורים בהיקפים עצומים בבית. הם נחלתם של עשרות אלפי ילדים, על בסיס יומיומי.

רוב הילדים הנופלים קורבן להתעללות הם קורבנות של הוריהם, למרבה הצער והכאב, ולא של הגננת, והקן המשפחתי, שאמור להיות מגונן מכל רע, עלול להיות מקום מאוד אלים ומאיים.

האם נציב מצלמת מעקב בכל בית כדי לוודא שהתינוק לא מוזנח, או מטולטל, והילד לא מוכה, והנערה אינה קורבן של גלוי עריות? כמובן שלא.

בעשור האחרון, לפי נתוני "בטרם", 62% מהפגיעות (הלא מכוונות, ככל הידוע) של פעוטות, עד גיל 6, היו בבית. 
רק 6%(!) היו במסגרות השונות, כולל פעוטונים פרטיים וביתיים. 32% במקומות אחרים.

בעשור הזה, 445 פעוטות נשכחו ברכב. 504 נוספים נלכדו ברכב. 24 מהם מתו באופן הנורא הזה.
האם נעלה על דעתנו לשים מצלמה בכל רכב של הורה? הרי מקרי המוות המצמררים ביותר קורים שם.

אבל ברור שזה לא יקרה. אף אחד מאתנו לא רוצה להיות מושא למעקב מצולם 24 שעות ביממה, וגם לא שעה ביממה, רק כי יש הסתברות סטטיסטית מסויימת שהוא עבריין. זו פגיעה קשה ביותר בפרטיות.

אבל על הסייעות, ועל הגננות, ועל המטפלות, אין שום בעיה לשים מצלמת מעקב. למרות חלקן הקטן מאוד בשיעור הפגיעה בפעוטות.

למה? כי אנחנו יכולים. כי אלה נשים שלא יכולות להרים קול במאורגן ולהגיד: אנחנו מסורות, אנחנו חרוצות, אנחנו עובדות נורא קשה, מרוויחות שכר מזעזע, מחבקות את הילדים שלכם, מאכילות ומנקות אותם, והפושעות שבקרבנו הן מיעוט שבמיעוט.

בבית אבות, הותקנה מצלמה בחדר הרופאה, למרות התנגדותה לכך. בית הדין לעבודה פסק שמדובר בהרעה מוחשית בתנאיה. שהיא זכאית להתפטר ולקבל את כל הפיצויים שמגיעים למפוטרת. "מדובר באובדן הפרטיות של העובדת במקום העבודה." קבע בית הדין.

אבל זו רופאה. ואלה, אלפי הגננות, הסייעות והמטפלות - מיהן בכלל. מפוחדות, מופקרות, עניות, חלשות. נאשמות וחשודות באופן קולקטיבי. 
בהן אפשר לפגוע חופשי. לדבר עליהן בהכללה נוראה כאילו היו נפקדות נוכחות, שקופות, בכלל לא חלק מה"אנחנו".

הן לא בני אדם כמונו?

רק בשבוע שעבר, למרבה האבסורד, הכנסת הצביעה נגד חוק שמאפשר לצפות בישיבות מועצה ברשויות המקומיות. המקום הכי הגיוני לפתוח למצלמות, בדיוק כמו שקורה בוועדות הכנסת. 
שם – חס וחלילה! אבל מצלמות על מטפלות – להפוך אותן לחשודות על בסיס יומיומי – איזו זריזות חקיקתית!

והכל כדי לחפות על המחדל של המדינה: היעדרו המוחלט של חינוך ראוי לגיל הרך. זה שטח הפקר. רחוק שנות אור ממה שקורה במדינות מתוקנות. חינוך חינם, מפוקח, לגיל הרך, עם מטפלות מקצועיות בשכר סביר, הוא המהלך הכי פמיניסטי, הכי דואג לילדים, הכי נכון חינוכית ותשתיתית, הכי זול והכי נכון למשק כולו.

אבל למה לעשות את הדבר הנכון כשאפשר לעשות מעשה פופוליסטי, ולהשתיק באופן מיידי, עם "חוק המצלמות", את קול המחאה המוצדק של הורים צעירים?

יש כל כך הרבה דרכים לדאוג לילדים שלנו בלי להפוך את חיינו לבית האח הגדול. בחרנו בדרך הגרועה.

No photo description available.