מאמר תגובה למאמרה של שרת המשפטים שקד "מסילות אל המשילות" בכתב העת "השילוח": בגנות הליברטיניות

7 באוקטובר, 2018

מאמר תגובה למאמרה של שרת המשפטים שקד "מסילות אל המשילות" בכתב העת "השילוח": בגנות הליברטיניות

מיום 7.10.2018

הי זאת שלי, קראתי בנשימה עצורה את המאמר של שרת המשפטים איילת שקד.

אמ;לק: זה מאמר אנטי ממלכתי, שבו היא מבטאת בוז עמוק כלפי המדינה ומוסדותיה, ורואה בתשתית המוסרית, החקיקתית והנורמטיבית של חיינו כאן פסים רקובים, חלודים ומיותרים. היא מקדשת את החירות של מעטים רבי כוח לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד שהציבור יופקר לעושק, גזל וניצול. זוהי תפיסה שלא עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים, ציוניים ואוניברסליים. כל מי שמשתעשע ברעיון הנואל לחבור לממשלת הימין, מוטב שיקרא את המאמר של שקד. יחד עם הקריאה של בנט אתמול למסור את הנפש בעד סיפוח השטחים לישראל – התמונה ברורה.

ובינתיים אתם מוזמנים לקרוא את התשובה שלי:

אודה: זה טקסט אידיאולוגי חשוב, עירום, גלוי וצלול. הוא ההיפך המוחלט והחד מהשקפת עולמי. ובעולם של העמדות פנים וקטטות על שטויות, טוב וחשוב שפוליטיקאי/ת פורשת כך אג'נדה ולא מותירה מקום לספק: זו יריבות אידיאולוגית קשה ומרה.

דווקא מה שעורר תגובות חריפות, דבריה על הצורך "לחזק במעשים" את הזהות היהודית, כלומר לעשות את המדינה דתית יותר, הוא פסקת סיום מאולצת, שלא קשורה למאמר ולא מתיישבת אתו. נראה שהאשה החילונית המוכשרת הזאת הדביקה אותה בבחינת חובה פוליטית למצביעיה. לא ארחיב על כך הפעם, וגם לא על המתקפה הכוללת, האלימה, המקעקעת והמסוכנת של שרת המשפטים על מערכת המשפט – אני מתייחסת לכך לא פעם.

כי מה שהכי מדהים במניפסט שלה, זו העובדה שמספר שתיים במפלגה הכי ימנית ולאומנית בישראל, פשוט לא אוהבת את המדינה.

ביום שבו בנט קורא "למסור את הנפש למען סיפוח הגדה למדינת ישראל", מתברר ששקד פשוט לא סובלת את מדינת ישראל. היא בזה לה. מזלזלת בה, גם אידיאולוגית וגם מעשית. המדינה לפי שקד היא אימפוטנטית ומיותרת. ושוב ושוב היא מטיפה לקחת מידי המדינה את הכוח "להחליט בשבילנו", ולהעביר את הכוח הזה לכוחות השוק, שכבר יסדרו את הכל.

שקד קוראת תיגר על הממלכה. בשבילה המדינה היא פסים רקובים וחלודים שאין בהם תועלת. היא "תניח פסים חדשים" שיהיו מושתתים על התפיסה ש"בשמה נבחרה לשמש שרת משפטים."

קצת פרופורציות, אגב. שקד לא "נבחרה" לבנות פסים חדשים למדינת ישראל. המפלגה שלה קיבלה שמונה מנדטים בבחירות, ובצירוף מקרים פוליטי, לגיטימי, היא מונתה להיות שרת המשפטים. ספק אם חלקים גדולים בקרב מצביעיה בימין המדיני היו ערים לתפיסת עולם כה קיצונית ובוטה נגד המדינה ונגד ערכים יהודיים של צדק.

ומהי אותה תפיסה? המלים חירות וחופש מוזכרות במאמר של שקד יותר מ-30 פעם. כך היא אומרת: "בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש... הם מצביעים נגד החירות שלנו, שמרגע שמתקבל החוק מצטמצמת והולכת".

חירות של מי?

כן, חוק הזכות לעבודה בישיבה שחוקקתי פגע בחירות להכריח קופאיות עניות לעמוד רצוף על רגליים נפוחות תשע שעות, רק בגלל שככה התפוקה שלהן גבוהה ב – 15%. אבל הוא העניק להן את החרות הזעומה לשבת כשהן משרתות אתכם. אז על החירות של מי מגנה שקד?

כן, החוק להגבלת שכר בכירים פגע ב"חירות" של כמה עשרות אנשים חצופים ועשירים למשוך על חשבון הציבור סכומי כסף פראיים. הוא אילץ אותם להעלות שכר לעובדים העניים בחברה אם ירצו להשתכר יותר מ – 200 אלף שקלים בחודש. כן, הוא פגע בחרות לחזירות. אבל הוא מגן עליכם, והוא מעניק עוד טיפה חרות למי שמועסקים בתנאים מחפירים ולא נהנים מחירויות שהחזקים יודעים היטב לתבוע לעצמם.

כי כן, למדינה יש כוח וסמכויות. לא תמיד היא עושה בהם שימוש מושכל, לפעמים נחקקים חוקים מיותרים ומסוכנים (כמה מהם של שקד עצמה), לעיתים קרובות אני חולקת עמוקות על מדיניות הממשלה.

אבל בזכות הכוח הזה היא פוגעת ב"חירות" וגובה מיסים. ובכספי המיסים נבנים בתי ספר, ובתי חולים, וצבא, ומשטרה. ובזכות זה יש מים זורמים ונקיים לכולם, כבישים לנסוע עליהם.

הרי זאת בדיוק המהות של מערכת חוקים: לייצר מציאות שבה אנשים יוכלו לדעת קרוא וכתוב לא רק אם הם עשירים. שיקבלו טיפול רפואי וחייהם יינצלו לא רק אם יש להם כסף רב לשלם על כך. אלה חוקי המדינה שמבטיחים שזקנים, ובעלי מוגבלויות, וחולים – לא יגוועו ברעב. הם מסדירים את החיים שלנו כאן באופן הבסיסי ביותר, הם מונעים מבריונים לעצור אנשים ברחוב ולהפליא בהם את מכותיהם. הם מונעים, אם כי לא מספיק, לגזול, לרמוס, ליטול שוחד, לנצל.

אכן, כמו שכותבת שקד, "כל חוק פוגע בחרות". בחרות להרוג, לאנוס, לעשוק, להונות. לנהוג 200 קמ"ש. להלין שכרו של עובד. לא לשלם שכר מינימום.

המדינה, בעיני שקד, והיא שבה וקובעת זאת נחרצות, רק מגבילה, מקלקלת, מחרבת, הורסת, מדכאה. רק "תפסיקו לקבוע בשבילנו". רק תנו ל"גניוס היהודי" (הגאונות שמורה כידוע רק ליהודים) לעשות מה שבא לו, והוא כבר יפרח ויפגיז.

איך זה מתיישב עם המציאות? ההמצאות הגדולות שאנו מתגאים בהם, הפיתוחים המדהימים, איפה הם נולדו? בסלון של בעלי ההון? בכספם הפרטי?

איפה קיבלו הממציאים הישראלים של האפלקציה המדהימה ששינתה את חיינו, ווייז, את היכולות, הכישורים, המיומנות, הידע? קודם במערכת החינוך הממלכתית (ובזכות חוק חינוך חובה חינם ששולל חרות וכופה ללכת לבית הספר), ואחר כך ב-8200. של המדינה. בכספי מדינה. בכספים שהמדינה (החצופה והמיותרת לשיטתה של שקד) גבתה כמיסוי כדי לממן ולפתח את היכולות המודיעיניות של ישראל. היכן פותח הקופקסון שבזכותו התעשרה חברת טבע? במכון ויצמן. של המדינה.

למעשה שוב ושוב מוכח, שלרוב רק המדינה, שיש לה מטרות שאינן מיקסום רווחים מיידי, מסוגלת להשקיע משאבים עצומים בפיתוח ובמחקר ארוכי שנים. אחר כך בא הסקטור העסקי ומוסיף ומפתח ומטמיע לשימוש המוני, וגם עושה כסף, וטוב שכך. אבל כמה כל זה רחוק מהמציאות של שקד.

הנה משפט שהיא כותבת ואני מסכימה אתו: "אחרי 2000 שנה של חיים יהודיים שנותקו בכוח החרב מכל הקשר מדיני ומכל תפיסה ריבונית שמחוץ לגבולות הקהילה – עם ישראל שב אל ההיסטוריה, אל קידמת הבמה העולמית".

אוקי. אמת. אבל איך זה קשור לתיזה הליברטריאנית* הכמעט אנרכית, שמייתרת את המדינה? איך זה קשור להטפה למדינה להפסיק להתערב, ו"לסמוך על יחידים וקהילות"? איך זה עולה בקנה אחד עם הבוז העמוק שאת רוחשת למימושו של החזון הציוני בדמות המדינה שלנו, שיש לה לא מעט מגרעות, אך גם יתרונות רבים מאוד?

אכן, כן. זהו החזון הציוני: אחרי 2000 שנות גלות שב העם היהודי לארצו, נטל מחדש אחריות לגורלו, והפך שוב לריבון על חייו. לא, לא קהילות מפוזרות וקרועות זו מזו ש"מסתדרות בעצמן" כפי ששקד מבקשת. ריבון. והריבון הוא העם. לא יחידים שרצים כפראים ועושים ככל העולה על דעתם.

ואיך כל זה מתיישב עם חיזוק חוקי הדת? הרי התנ"ך, ספר החוקים של הדת היהודית, הוא מפורט ונוקדני ושולט בכל רכיבי חייו של האדם. "חירות" הוא בטח לא נותן. שלא לדבר על הרכיבים הסוציאליים העמוקים שלו, שלא מתיישבים בכלל עם המשנה של שקד, שאפילו קפיטליזם לעומתה הוא מלא צדק וחמלה.

איפה הסולידריות? איפה המכנה המשותף? מה אנחנו, אוסף אטומים מקרי? ואיך הזלזול במדינה מתיישב עם התפיסה הלאומנית ימנית, עם הפטריוטיזם המופגן? הרי אפילו עם ממלכתיות בסיסית ועם לאומיות פשוטה זה לא מתיישב.

הטקסט המנומק והמרתק של שקד גורם לי צער. דווקא כמי שכמהה לייצר אתוס מכונן משותף לכל השבטים כאן. סולידריות, הסכמה בסיסית כלשהי.

הוא גורם לי צער בגלל החוט המקשר שהיה בעבר בין המפד"ל ובין תנועת העבודה חרף התהום המדינית. חוט של ממלכתיות, סולידריות, תפיסת עולם ערכית חברתית. זכיתי עוד לטעום ממנו בכנסת, בבית היהודי של זבולון אורלב ואורי אורבך חברי ז"ל. הרבה מהחוקים שלי, ששקד כל כך מתעבת, חוקקתי יחד עם השניים האלה.

אבל זה חוט שנקרע בחסות התפיסה הליברטריאנית של שקד, שעל פי השקפתי ואמונתי אין דבר וחצי דבר בינה ובין ערכי היהדות, ערכי הציונות, וערכים אנושיים אוניברסליים.

מצד שני זה היה מאמר חיוני דווקא בימים אלה, של כמיהה אינסופית לזחול לממשלת ימין ולכנות אותה בשם הכוזב "ממשלת אחדות". תזכורת מרעננת למי שמוכנים לשכוח את כל הערכים שלהם בעבור חופן כסאות.

והערה אחרונה לשקד: גבירתי השרה, את שרה לא בזכות העמקת מצוות הדת וגם לא בזכות כוחות השוק. אלא בזכות מאבק פמיניסטי בינלאומי ואוניברסלי על שוויון זכויות לנשים. חסידי כוחות השוק חשבו שהפמיניזם יפגע בכלכלה ובסדר הקיים. הממסד הדתי נחרד ממנו (עד היום). הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חדשה לגמרי לנשים, היא הושגה במאבק מהפכני ואמיץ, עוגנה בחוקים שאת בזה להם כל כך, וקיבלה תוקף חוזר ונשנה בהכרעות של מערכת המשפט שהכרזת עליה מלחמה.

*המאמר של שקד "מסילות אל המשילות" התפרסם בכתב העת ״השילוח״, של "קרן תקווה".

*הליברטריאנים אוחזים בתפיסה של חופש הפרט בכל מחיר ובצמצום כוחה של הממשלה/המדינה. תפיסה כלכלית הנמצאת עוד ימינה מהקפיטליזם, וגורסת שתפקיד המדינה מתחיל ונגמר בצבא ובמשטרה.

צילום: אילייה מלניקוב לגליון 50 הנשים המשפיעות בישראל של ליידי גלובס

Image may contain: 1 person, closeup