כחול לבן תוצרת סין

3 במאי, 2008

במחוז שאן דונג בסין נרדמות עכשיו לינג וחברותיה באפיסת כוחות בין הארגזים של משלוח הדגלים האחרון לישראל. בחודש האחרון הן עבדו עשרים שעות ביממה כדי לספק דגלי לאום למדינה קטנה החוגגת את עצמאותה זו השנה הששים. בעוד שבוע, במכולת בקרית גת, תמצא אורה לוי את הדגל, מתנת בנק גדול, בגליון החג של העיתון – דש מלינג. אורה ולינג שתיהן פועלות טקסטיל, אלא שאורה פוטרה לפני כמה שנים ממפעל בגיר שעבדה בו כל חייה. עלות השכר שלה ושל אלף חברותיה שפוטרו עמה גבוהה מדי, אמר המנהל החדש, ואת קו היצור שסגר בבגיר פתח מחדש בסין.


אורה לא נעשתה תופרת במקרה. בעיירות הפיתוח נשלחו נערות למגמות תפירה בבתי ספר מקצועיים, והוסללו להיות פועלות שחורות בשכר מינימום. הן הגשימו את היעוד הזה כל חייהן, עד שהמדינה החליטה שלינג עדיפה על אורה.


מליון דגלים, כמה עשרות סנט החתיכה, הזמין בנק הפועלים כדי לחלק בחג. מחיר אטרקטיבי שהתאפשר בזכות שכר העבדות של לינג – דולר ביום. חלק קטנטן הוזמן מיצרן ישראלי. יש צרימה עזה בין הפטריוטיזם והלאומיות שהבנק מנסה לשדר באמצעות קמפיין הדגלים, ובין המציאות, שכן שני מפעלי הדגלים שנותרו בארץ נפגעים ממנו פעמיים: פעם אחת משום שההזמנה לא נעשתה אצלם, ופעם שניה כיוון שמי שכבר קיבל מהבנק את הדגל הסיני, הכאילו כחול לבן, כבר לא יקנה דגל כחול לבן אמיתי. אז אם כבר מבקש בנק הפועלים לנכס לעצמו את סמלי המדינה, מוטב שיתרום באמת לאיתנות התעשייה בישראל ולתעסוקת אזרחיה.


אבל בנק הפועלים הוא עסק, ומה כבר אפשר לדרוש ממנו שעה שכל משרדי הממשלה רוכשים דגלים בסין? ולא רק דגלים. לעולם תנצח במכרז ההצעה הכי זולה, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, והעדפה שלו על כל מניע שהוא ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי, משמעותה פיטורים וסגירה.


מדינת ישראל היא לא חנות מכולת, והמפעל הציוני לא הוקם כדי למקסם רווחים. נכון שיש לנו ראש ממשלה שסבור ההיפך. אולמרט כבר קבע שראש ממשלה לא צריך אג'נדה, הוא צריך רק לנהל, השקפה מקוממת מאין כמותה שיש בה ויתור מראש על חזון ועל ערכים. אלא שגם מבחינת ניהול יש כאן איוולת. כי המכרז הזול הזה עולה לנו ביוקר. במקום לאפשר כאן תעשיה משגשגת וקיום בכבוד של עשרות אלפי עובדים, אנחנו מעדיפים לשלם להם דמי אבטלה או לשפוך מאות מליונים על חברות פרטיות שיתעמרו במובטלים בתוכנית ויסקונסין. כך אנו דנים לכליה את תעשיית הטקסטיל הישראלית, ואת מפוטריה לחיים של עוני, השפלה, חוסר יכולת לגדל ילדים בכבוד, אובדן יכולת הקניה ולפיכך גם פגיעה בצמיחה. העדפה ברורה של טקסטיל ישראלי וסבסוד ההעסקה בפריפריה, יעלו הרבה פחות כסף ממה שעולה למשק החגיגה הסינית. הם ישמרו על 17 אלף העובדים שנותרו בתעשייה, ויבטיחו צמיחה.


כל כך קל ופשוט לעשות את זה, שכואב הלב. הנה דוגמא אחת. הצעת חוק שהגשתי יחד עם חברי הכנסת משה כחלון מהליכוד וסטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו, אומרת בפשטות כך: צה"ל, שב"ס והמשטרה, שעליהם לא חלות אמנות בינלאומיות המחייבות רכש חיצוני, יוציאו את מכרזי הטקסטיל שלהם בישראל. שוטרים ילבשו מדים שיוצרו בארץ. כומתות, גרביים, אוהלים, אפודי מגן צה"ליים – ירכשו בארץ. אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה נראה מופרך שלוחמים ישנו באוהל סיני, במקום באוהל ישראלי שתפר עובד ישראלי במפעל שהקים תעשיין ישראלי.


באחד הדיונים על החוק, אמר בזעף מנהל מינהל הרכש הממשלתי, שהחקיקה תפגע ב"מרחב ההכרעה" של משרדי הממשלה, ותיצור "מחסום". זו חשיבה צרת מוחין אופיינית שאפילו הגיון עיסקי אין בה. איך אפשר לראות בהצעת חוק שתיצור אלפי מקומות עבודה "מחסום" במקום שסתום שנפתח? האם למדינה אין עוד יעדים חוץ מלקנות בזול?


עשר שנים נמשכת המדיניות האומללה הזאת, שמתאימה מאוד לאינטרסים של קומץ יבואנים, אבל מחסלת את התעשייה ואת מקומות העבודה. וכל זה בלי שום טיפול בהכשרה ובהסבה של העובדים למקצועות אחרים. התוצאות ההרסניות בולטות במיוחד במוקדי האבטלה הקשיחים בפריפריה, שם מסתופפים יחד עם אורה, בעוני וביאוש, אלפי מפוטרים.


לפני כמה שבועות נסגר מפעל פולגת, עוד עבודה של המנכ"ל-שותף עופר גלבוע שפיטר את אורה מבגיר. ערב הסגירה חולקו מצלמות לעובדים, החומר נערך לדיסק שתיעד את רגעיו האחרונים של המפעל וחולק כשי למפוטרים. דומה הדבר לאדם שמת לו מישהו, ובשבעה הוא מקבל שי, תקליטור עם דקות נבחרות של פרפורי הגסיסה של אהובו. ארבעים ושמונה שנותיו של מפעל פולגת הן לא תוכנית ראליטי. זה היה מטה לחמם ומרכז חייהם של מאות בני אדם שבזיעת אפם חצבו פרנסה מהמפעל הזה. בעבודה קשה, פיסית, מונוטונית, שדרשה מהם מיומנות וחריצות.


מקים פולגת, חתן פרס ישראל, ישראל פולק, היה מתפלץ מן הסתם מהרעיון החולני של התקליטור. אבל גלבוע ושותפו צבי ברנבוים הם רק מוטציה משובשת של התעשיינים האמיתיים דוגמת פולק. הם באו לעשות עיסקה פיננסית ולא תעשייה. לא לספק מקומות עבודה אלא לחסלם. בצמוד לפיטורי אורה הוכיח גלבוע שעלות שכר יכולה להיות גבוהה מדי רק אם מדובר בשכר מינימום של תופרת, כי לעצמו העלה את השכר לשש מאות אלף שקלים בחודש, תוך שהוא וברנבוים מכים בתדהמה את העולם העיסקי, מרוקנים בחיפזון את קופת המזומנים של המפעל, ומושכים דיווידנד של עשרות מליוני דולרים.


בעוד שבוע נוצף בדגלי כחול-לבן. ברחובות, בטקסים, בבתי עסק, בבסיסי צה"ל. מאחורי ראשם של הפוליטיקאים המתראיינים, בחלונות המכוניות ובידי הילדים לובשי החולצות הלבנות. זכרו שכמעט כולם יוצרו בסין. יש משהו מרגש בדגל ישראל המתנופף באור התכלת העזה. אבל דווקא בערב יום העצמאות צריך לזכור שלפיסת הבד הזאת אין כוח משל עצמה. אם לא תהיה טעונה בתוכן ובמשמעות, יועם ויוכתם הסמל. התוכן הציוני ישאב ממנו ואנחנו נישאר עם חתיכת בד ניילון גרוע, תפור בתפירה חפוזה בידי שפחה סינית.


*  המאמר פורסם גם במוסף השבת של מעריב