יש משברים שטומנים בחובם הזדמנות גדולה

14 בפברואר, 2009
לא היה צורך בארבעה הימים שחלפו מאז הבחירות כדי לקבוע בוודאות שמפלגת העבודה נחלה תבוסה קשה וצורבת, המחייבת חשבון נפש מעמיק והתארגנות מחדש.
אין סוף להסברים איך קרה שחדלנו, לראשונה בתולדות המדינה, מלהיות אחת משתי המפלגות הגדולות. ואיך שלוש המפלגות הגדולות מאתנו מורכבות כולן משכפולים של הליכוד (קדימה וגם ליברמן הם בוגרי הליכוד ופליטיו).
כל ההסברים יהיו נכונים: תרגיל ההונאה הגדול של לבני וקדימה, ששיכנע רבים וטובים מאנשינו שרק פתק עבור לבני יגרש את ביבי, העדר החיבה לאהוד ברק חרף כישוריו המוכחים, התעצמות כוחו של גוש הימין, ועוד ועוד. הכל נכון אבל לא זה העיקר. העיקר הוא במהות ובתוכן של עצמנו.
יש לנו מפלגה נפלאה שבנתה את המדינה על כנפי הציונות הסוציאליסטית. מפלגה שאנשיה טובים וערכיים, שיש לה אחריות ובגרות, שאיפה מובנית לצדק חברתי, תפיסה בטחונית ומדינית מרכזית ומתונה, ערכים סוציאל דמוקרטיים מוצקים, וראייה אחראית של שלטון חוק ודמוקרטיה.
את כל הערכים האלה לא השכלנו לזקק ולחדד ולא התעקשנו עליהם, אף שהם שלנו באופן אותנטי. עד שאנשים שלנו הביטו עלינו ועל קדימה, מפלגת בועה נטולת כל ערכים, ושאלו – מה ההבדל בעצם?
ישבנו בממשלה כשותפים סוג ב' עם קדימה. אנחנו הלכנו ונחלשנו, הם הלכו והתחזקו. הישגנו הישגים, מנענו אסונות, אבל לא הצלחנו לעצור באמת את הפרטת המדינה. את המכונה הכלכלית שבנה ביבי ושקדימה המשיכה להתניע בהתלהבות רבה. כל הזמן, גם בקמפיין, ניסינו להיות כמו כולם, והתנכרנו למה שאנחנו באמת. במקום להיות גאים בערכים היחודיים שלנו, להעמיק אותם ולנופף בהם – החבאנו אותם.
זאת היתה שגיאה קשה. כי מה שאנחנו באמת הוא מעולה. המשבר הכלכלי העולמי מוכיח יותר מכל כמה הדרך שלנו, הסוציאל דמוקרטית, צודקת ונכונה ובעצם אין בילתה.

יש משברים שטומנים בחובם הזדמנות גדולה, וכזה הוא המשבר הזה. התוצאה המשפילה של הבחירות אינה מאפשרת לנו לשבת בקואליציה. ישיבה באופוזיציה, התחדשות ערכית וארגונית, מאבק במדיניות הממשלה הרעה שתקום – כל אלה יאפשרו לנו לייצר אלטרנטיבה אמיתית ולשוב ולתפוס את מקומנו כמפלגת שלטון מרכזית וחזקה. אין הסער משמיד את הזרע הטמון באדמה, והזרע האידיאולוגי שלנו טמון עמוק מכדי שמשבר פוליטי יכחיד אותו.
אני עושה הכל כדי לקבע את הגישה הזאת בתודעה. הנה שניים מתוך שלל הראיונות שהתראיינתי בנושא.
אף שלכאורה ברורים לכל ההכרה בחיוניות של הישיבה באופוזיציה, ושל הפאתטיות בזחילה כמפלגה קטנה נטולת כוח השפעה אל תוך קואליציה זרה לנו – אני רוצה לגלות לכם כי המאבק על הישיבה באופוזיציה לא הסתיים.
מתחת לפני השטח יש מי שכבר מחפשים נואשות את התירוץ ואת ההרכב הקואליציוני הנסבל לכאורה, לשבת בקואליציה גם בתנאים המשפילים ביותר. "כדי להציל את המדינה" יאמרו מי שמבקשים להציל רק את הכסא של עצמם. חשוב לי שתדעו: גם אני מאוד רציתי להיות שרה. שרת התמ"ת, שעוסקת בעולם העבודה החשוב לי כל כך, ושבו גלום המאבק האמיתי על כבוד האדם וחרותו. רציתי, ואני מאמינה שיכולתי. אבל לא בכל מחיר. יש שאיפות מידיות, גם אם הן נכונות, שצריך לדחות לטובת השגת מטרות גדולות וחשובות יותר. העתיד הוא לא רק בכסא הממתין בעוד שבועיים, אלא גם ובעיקר בבניית אלטרנטיבה אמיתית. ולכך דרושה נשימה ארוכה.

אני מבקשת מכם להיות שותפים – קודם כל במאבק על הישיבה באופוזיציה, אחר כך על יצירת האלטרנטיבה. אנחנו נחרוש יחד את התלם העמוק. זה יהיה קשה ואולי מתסכל לפעמים, אבל גם מלהיב ומלא תקווה.

שלכם,

שלי

* אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לומר, לחלוק ולהציע. אנא עשו זאת כאן, כתגובה לדברים שלי, ולא במייל אישי אלי – כדי שגם האחרים יוכלו לקרוא את התובנות ואת הרעיונות שלכם ולהגיב עליהם. אני אשתתף בדיון.