כמה מילים על המסמך של שמואל הספרי ואלדד יניב - "השמאל הלאומי"

10 באוקטובר, 2009
באיחור מה, אבל כיוון שכמה וכמה מכם שאלו אותי מה אני חושבת על המסמך, הנה כמה הערות קצרות שלי, וגם הזמנה לקרוא אותו בעצמכם. אפתח בציטוט מהמסמך עצמו:

--
"איך עושה חתול? מיאו.
מה רוצה השמאל? – 'תהליך שלום'.
יותר משישים שנה אנחנו מלווים את התהליך... מה שיצא זה שהפכנו את תהליך השלום לאחד אלוהינו. כאילו לא קם עם ישראל בארץ ישראל, אלא כדי לעשות שלום או “תהליך שלום”.
ואנחנו דווקא לא משוכנעים שזה החזון וזו המטרה. המטרה שונה לגמרי. המטרה היא ביסוס מדינת ישראל כבית לחברת מופת. זאת המטרה. אחד האמצעים להשגת המטרה – הוא השלום. אחד האמצעים, לא היחיד. הוא יאפשר להתמקד בהשגת המטרה. מכיוון שהשלום הוא תנאי חשוב להשגת המטרה, יש לפעול כדי להשיג אותו. אבל אסור ש“תהליך השלום” יהווה מין ג‘ (למשתמטים שביניכם, שלא מתמצאים – ועוד נגיע אליכם בהמשך – ג‘ הוא אישור מנוחה יומי בצבא), מין פטור מהחתירה למטרה.
ישראל צריכה להיות חברת מופת – גם בלי שלום. ישראל צריכה להיות שוויונית – גם בלי שלום. חכמה, מוצלחת, אינטליגנטית – גם בלי שלום. לעלות למונדיאל – גם בלי שלום. ישראל צריכה לזכות באולימפיאדה למתמטיקה – גם בלי שלום. עיירות הפיתוח צריכות לגמור להתפתח – גם בלי שלום. הפערים המפלצתיים בין שכר המנכ“ל לשכר המנקה צריכים להצטמצם דרמטית – גם בלי שלום. יהודים ממוצא אתיופי צריכים להיכנס למועדונים בתל-אביב – גם בלי שלום.
כי “תהליך השלום” האינסופי הזה גומר אותנו. אותנו זה השמאל, אותנו זו מדינת ישראל. כי חוץ מכמה צדיקים בסדום, השמאל ברובו באמת שכח מה זה להיות יהודים – הוא לא מפגין בהמוניו כשמפעלים מתמוטטים ועובדים נזרקים לרחוב, הוא לא מזיז את התחת כשכהי עור נכשלים בסלקציות בכניסה לדיסקוטקים, הוא לא מניד עפעף באלפיו כשמתפרסמים דוחות העוני – הוא רק ממתין בסבלנות לקידום “תהליך השלום”. וזה מגוחך... "
 --
 
עד כאן הציטוט.
 
בהכירכם אותי ואת עמדותי אתם מן הסתם מבינים שאני מזדהה עם הטקסט הזה. גם אני מאמינה שאחת הסיבות להתפרקות ההדרגתית של החברה בישראל ולסיאוב שלה היא התמקדות השיח הפוליטי והציבורי אך ורק בעניינים מדיניים, והזנחה פושעת של כל תחומי חיינו האזרחיים. זו תופעה שהתרחשה גם בימין, גם בשמאל וגם בכל מה שביניהם. כולם ללא יוצא מן הכלל הגדירו עצמם פוליטית ומוסרית אך ורק דרך הפילטר הצר הזה: כן מדינה פלשתינית, לא מדינה פלשתינית. ארץ ישראל השלמה, או שתי מדינות לשני עמים. על זה הלכנו לקלפי, על זה מילאנו כיכרות, על זה דיברנו בלילות שבת. וחמור מזה: זה שימש מקווה טהרה קל למכבסי מצפון למיניהם. בדרך להפגנה נגד הכיבוש יכולת לדלג בנונשלנטיות מעל ההומלס ששוכב על המדרכה בפתח הבית. העיסוק במדיני פטר אותנו כבני אדם מעיסוק מוסרי בכל סוגיה אחרת וכך התרחשו מתחת לאפינו תהליכים מסוכנים של הפרטת המדינה והיחלשותה לטובת התעצמות מבהילה של בעלי ההון, פערים בלתי נתפסים, התבהמות של שוק העבודה, אובדן הבטחון התעסוקתי, שחיקה עזה באתוס הציוני ובערכים בסיסיים של סולידאריות, הפקרת אוכלוסיות שלמות, סגידה לכסף ולמי שעושים כסף – ומה לא. אבל העיקר שהייתה לנו דעה על השטחים ועל הסכסוך.
 
אלדד יניב הוא אדם חריף עם כושר ליכולת התבוננות מרתקת על תהליכים, וחוץ מזה הוא חבר שלי. את שמואליק הספרי אני לא מכירה, אבל שנים שאני עוקבת בהערכה אחרי יצירתו ואחרי אשתו השחקנית המקסימה חנה אזולאי הספרי. לפני פרסום המסמך פורסם ראיון עם יניב ועם הספרי בהארץ. הדברים היו בהחלט לרוחי. עד שהגעתי לדברי השבח של השניים על חיים רמון, שם אומר הספרי בהקשר להרשעתו של רמון במעשה מגונה:  "...מתלפפת עליך חתיכה בת 18, בלונדינית, ודוחפת לך את הלשון. צריך להיות עשוי מפלדה לעמוד בזה..."
השניים איבדו אותי ברגע שהגעתי לשורה הזאת. אבל כיוון שכן מדובר במסמך מעניין, וכייוון שהספרי עשה יותר מדבר או שניים חשובים ויפים בחייו, לא עשיתי 'ברוגז' אלא כתבתי לו מייל שאלה עיקריו:

--
"הספרי שלום,
קראתי  בהזדהות מוחלטת, את הראיון עם אלדד ואתך, עד שהגעתי לדבריך על רמון ועל זו שדחפה לו את הלשון, ואז איבדת אותי... זה לא שרמון לא חכם, זה לא שמקרה רמון הוא חמור במיוחד, אבל ההתבטאות שלך הייתה סופר מגה היפר שוביניסטית והדהימה אותי כשיצאה מפיך. כשהייתי סטודנטית בבאר שבע נסעתי לערד לשמוע הרצאה של עמוס עוז...  עוז הפליג בפאתוס אל חזון עצם ההידברות עם הפלשתינים כמרפא לכל. 'בוא,' הוא אמר לפלשתיני הדמיוני שלו, 'בוא נשב ונדבר על הכל. אשתי תכין לך קפה ותאפה לך עוגה'. התברר לי מיד שאני בכלל לא כלולה בחזון של עוז אלא כמגישת קפה ואופת עוגות. ה'אנחנו' הם הגברים. הם ירקמו מדי פעם חזונות חדשים על מלחמה, על שלום... ויפלטו כדרך אגב קלישאות שוביניסטיות... תבין. פמיניזם הוא לא ההגדרה העצמית המרכזית שלי. אני עוסקת בנושאים כלכליים וחברתיים, בתמונה הגדולה. אני ציונית וסוציאליסטית בהגדרתי... אבל פעם בכמה זמן מגיע מישהו כמוך ומכריח אותי לחזור למקום הזה. זו מן הסתם נראית לך התקטננות וטרחנות, אבל  לא. מדובר, שוב, בדיוק כמו אצל אותו שמאל שאתה בז לו ובצדק, במוסר סלקטיבי שמחמיץ אזורי חיים שלמים. וחבל.
שנה טובה
שלי יחימוביץ'"
--
 
הספרי ענה לי כך (אני מפרסמת את תגובתו רק אחרי שאישר לי לעשות זאת)
 
--
"שלום שלי ,
לא , אני לא חושב שזו התקטננות וטרחנות ובאמת נדהמתי גם אני כשראיתי איך זה הופיע בראיון – כמו דברים אחרים . אז בניגוד לרמון – אני דווקא מודה באיוולת ועוזב מיד. לא אכנס להסברים של מתי ואיך ומה הנסיבות ועל מה נסבה השיחה ומה נערך ממנה החוצה ומה שנשאר ובאיזו נימה זה נאמר – אני מקבל עלי, בוש ונכלם
שמואליק"
--
 
עד כאן בעניין הזה, ולא אכתוב "ועכשיו לגופו של עניין", כי גם הדברים הקודמים היו לגופו של עניין. המסמך הוא מעניין, ורענן, ומייצר רוח קרירה שמניסה את האבק מעל כמה קלישאות, ומעצבן בדיוק כמו שצריך, וכתוב טוב, כי מדובר בשני יודעי-כתוב. יש לי הרבה מה לומר עליו, אבל אסתפק בשתיים שלוש נקודות, אתם מוזמנים להתייחס אם יש לכם מה להוסיף.
ראשית- מהו שמאל? כבר די הרבה שנים שאני ממש לא מבינה את השמאל הישראלי ולא מזדהה אתו. אני מכירה באופן אישי אנשים שבעיני עצמם הם מאוד מוסריים, ומצביעים מר"צ, למשל – אבל הם נאו ליברלים מוחלטים בתפיסתם הכלכלית, או ליתר דיוק: ימין כלכלי קפיטליסטי מובהק. "הארץ", למשל, זה עיתון שמאלני, נכון? ובכל זאת, עת ביצע ביבי כשר אוצר את המדיניות הכלכלית ההרסנית והאכזרית והתאצ'ריסטית ביותר עלי אדמות – הארץ פרגן לו באופן מערכתי.
לפני שבוע הייתי בכינוס במאדריד של דמוקרטים, סוציאל דמוקרטים וסוציאליסטים מכל העולם. הם דיברו בשפה הכלכלית שלי. שפה שמעט מאוד פוליטיקאים בישראל מדברים בה. כי אצלנו המושגים ימין ושמאל הם מבולגנים לחלוטין. מפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל דמוקרטית וציונית שהובילה את ההפרטה ההיסטורית של הקרקעות שהיא לא סוציאל דמוקרטית ולא ציונית. זבולון אורלב ואורי אורבך מהבית היהודי הם אנשי ימין מדיני ובכל זאת הם חולקים אתי תפיסה חברתית עמוקה ומשותפת. קדימה אומרת שתי מדינות לשני עמים. האם יש איזשהו קשר אידיאולוגי ביני ובין רוני בראון, צחי הנגבי ומאיר שטרית הנאו ליברלים? ומה נאמר על כך שאת מהלכי הנסיגה הכואבים ביותר הובילו שני מנהיגי ליכוד, בגין ושרון? הסיטואציה הישראלית היחודית מזמנת אפוא דילמות לא פשוטות בהגדרות השמאל-ימין שלה. יכול להיות שהרעיון הסוציאל דמוקרטי צריך לשכון ולחלחל בכל המפלגות גם יחד, יכול להיות שצריכה לקום מפלגה שהמאפיין המרכזי שלה הוא כלכלי וחברתי, סוציאל דמוקרטי, ויכול להיות גם שמפלגתי, מפלגת העבודה, תצליח להרים את ראשה מההרס הערכי והארגוני שהיא מיטלטלת בו עכשיו ולהיות מה שהיא אמורה להיות: מפלגה סוציאל דמוקרטית כלכלית, ומרכזית ושפויה מבחינה מדינית. מפלגת שמאל היא ממילא לא היתה אף פעם ואין צורך שתהיה.
 
מה שמוביל אותי לביקורת המרכזית שלי על מסמך יניב-הספרי, והיא הדלות של העיסוק דווקא באותו סדר יום אלטרנטיבי שהשניים מצביעים ובצדק על היעדרו. אחרי כמה משפטים חדים ושנונים על פערים חברתיים וקפיטליזם חזירי, משפטים שנועדו להרגיע את השלי יחימוביצ'ים למיניהם, מגיע ריק רעיוני בכל התחום הזה, והמסמך שב ועוסק בכל העניינים הרגילים שהשמאל עוסק בהם. ערפאת, הגדר, המתנחלים (עם בוז תמוה לחינוך של הימין, שהוא חינוך ערכי שאפשר בהחלט התקנא בו). המסמך אינו מציג שום סדר יום אלטרנטיבי לסדר היום השחוק והבדלני שהוא עצמו תוקף. הוא אינו מתמודד עם שאלות יסוד כמו איזה מודל של מדינה אנחנו מבקשים לייצר כאן?  מה אחריות המדינה כלפי אזרחיה? מהם גבולות ההפרטה? איזו רגולציה מוסרית צריכה המדינה לנקוט כדי להבטיח קיום בכבוד לכל אזרחיה וריסון כוחם של בעלי הממון? מה הזיקה בין ציונות ובין סוציאליזם/סוציאל דמוקרטיה – שני האתוסים שהביאו להקמתה של המדינה, ואיך אנחנו משמרים בתוך המבנה המדינתי את שני האתוסים האלה? איך נלחמים בהרס, בריקבון, ובאובדן צלם האנוש של האדם העובד בעולם העבודה? שאלות שהאתר הזה עוסק בהן מידי יום ביומו.
 
ולסיום, ולמרות הביקורת, אני כן מציעה לכם לקרוא את המסמך ביסודיות כי יש בו את כל הדברים שציינתי בהתחלה – מחשבה רעננה, אומץ לב, איכפתיות, חוצפה, תהייה וחיפוש אמיתיים, וקריאת תיגר. וזה לא מעט בשיממון האידיאולוגי והמוסרי שאנחנו שרויים בו.