מי רוצה לאמץ את פיצי?

6 בנובמבר, 2009

האם זה קיפוד? האם זה עכברוש? בבלוג שלי אני מספרת הפעם על גור החתולים הגוסס שהבת שלי מצאה ברחוב, אומץ, טופל, הבריא ושמן (ואפילו צולם בטעות לדמרקר) – וכעת מחפש בית. בהזדמנות זאת אני מסבירה למה למרות אהבתי הגדולה לבעלי חיים אני לא עוסקת בזה כחברת כנסת, ונזכרת בממשלת גזירות נתניהו שהרעיבה אנשים וריחמה על אווזים האם זה קיפוד בתמונה? האם זה עכברוש? לא, זה פיצי, גור אשפתות שנאסף גוסס מתוך שיח במגרש חניה, בידי מתבגרת בת 14 (רמה, הבת שלי) וכלבתנו הזקנה (לונה). לא חלפו כמה שבועות ופיצי לא הסתפק בזה שחייו ניצלו במאמץ רב והוא מלוטף ומואכל לשובע בבית שלנו, בית שבו בעלי החיים נאהבים עד מאוד. אם תתבוננו בתמונה הזאת, שצילם איל טואג, תווכחו לדעת שפיצי נדחף לפריים בשניה האחרונה, ותמונתו פורסמה בדמרקר בלי שעשה אקזיט, חוקק חוק או הצביע נגד הסדר באספת בעלי מניות. מאז התמונה הוא גדל, והיום הוא שמנמן וגדול יותר. פיצי מקסים ומצחיק, מפרפר כמו מנוע טורבו, שובב ואוהב ליטופים והתכרבלות בחיקנו, אבל פוגע קשות בכבודו של פלאפי, החתול המבוגר והאהוב שלנו. ונאמר בהגינות: פיצי אשם. פלאפי (שאותו אני זו שמצאתי ברחוב חולה ועזוב, לפני עשר שנים) הדהים אותנו ביחסו הרך ליצור הקטן. כל מה שפלאפי רוצה הוא ללקק את פיצי ביסודיות. כל מה שפיצי רוצה הוא להיתלות לפלאפי על הצוואר ולהאבק בו כמו שבנים מתגוששים זה עם זה. לפלאפי אין כוח למערכת יחסים מסוג כזה, ולכן הוא נמצא פחות בבית, מה שמצער אותנו מאוד. ולכן ברגשות מעורבים, כי כבר נקשרנו לקטן, אנחנו מחפשים בית טוב לפיצי. מי שרוצה לאמץ את פיצי, מוזמן לכתוב לרמה rama1996@walla.com בצרוף קצת פרטים על עצמו. ובהזדמנות זו אני אני רוצה להסביר למה למרות אהבתי הרבה לבעלי חיים, אני לא עוסקת בנושא בחקיקה. הסיבה היא פשוטה: מי שרוצה להיות ח"כ יעיל ואפקטיבי חייב למקד את האנרגיה, הזמן, הלהט, ההתעסקות בפרטים, הידע והמאבקים – בתחומים מוגדרים, ולא להיות כלבו שעוסק בהכל בו בזמן. התעסקות ביותר מדי נושאים מזמינה שטחיות. אני עוסקת במה שהכי חשוב בעיני ולפיכך גם הכי מעניין אותי: בראש ובראשונה עולם העבודה על כל נגזרותיו, וכמובן זכויות עובדים. בשליטה המסוכנת של בעלי ההון, במאבק בהפרטות, בתקציב, בחוק ההסדרים, וגם במאבק בשחיתות. כמובן שאני נרתמת גם למאבקים בעניינים אחרים, אבל זו הליבה. ולמרות שאני אוהבת בעלי חיים - בני אדם, גורלם וזכויותיהם – תמיד יהיו אצלי בראש סדר העדיפויות. לכן אני תמיד תומכת ביוזמות ובחוקים למען בעלי חיים, אבל אף פעם לא מובילה אותם כפי שאני מובילה נושאים אחרים. בעלי החיים נשארים בתחום האישי ולא בתחום הפוליטי. ובהקשר הזה אני רוצה להביא לכם כאן משהו שכתבתי באוקטובר 2005, לפני ארבע שנים, כשעוד הייתי עיתונאית בחדשות ערוץ 2. הטור התפרסם באתר "העוקץ" והוא נכתב אחרי שהממשלה האכזרית ביותר שהיתה לאזרחיה, ממשלת גזירות ביבי כשר אוצר, החליטה לפתע החלטה רחומה וחנונה שאסרה על פיטום אווזים. והנה המאמר מ 2005: החלטת הממשלה על איסור פיטום האווזים היא מסוג ההחלטות שקשה לדעת אם לצחוק או לבכות מהן. מצד אחד החלטה נאורה כל כך, מצד שני היא תלושה לחלוטין מכל קונטקסט מוסרי. יושבים שרים שהרימו יד בעד קיצוץ עמוק בקצבאות הזקנה, יושבת ממשלה שכהונתה לוותה בדרדורם של מאות אלפים אל מעמקי העוני ושיגורם לקבץ נדבות של אוכל, ופתאום הממשלה הזאת שלבה גס כל כך בסבל אנושי – נעשית היפר פוליטיקלי קורקט ורגישה עד דמעות לסבלם של האווזים. אלה דברים שנכתבים בהיסוס רב, כיוון שבעלי חיים בכלל ואלה שלי בפרט יקרים ללבי. אבל בחודש האחרון כשראיתי את המפגינים שובי הלב והאידיאליסטים (באמת), שעמדו בדבקות מול קסטרו והפגינו נגד סחר בפרוות ואף הצליחו במלחמתם – שאלתי את עצמי למה העובדה שהבגדים של רשתות האופנה האלה נתפרים בידי עלובי חיים שמשתכרים דולר-שניים ביום ובמחיר ניצולם, זיעתם ועוניים אנחנו לובשים סמרטוטים מעוצבים – למה זה לא מוציא את אותם מפגינים לרחוב, למה זה לא מייצר את אותן אנרגיות מצוינות של מחאה. ואילו השפנים רכי הפרווה - כן. בשנה שחלפה פרסמו שני כלי התקשורת הנפוצים במדינה, בהבלטה ובמקום של כבוד, שני סיפורים מצמררים. בפברואר השנה, בחדשות ערוץ שתיים, דווח בלווי צילומים שאינם מותירים מקום לדמיון על פועלים זרים שחיים בתנאים תת אנושיים במקום העבודה המפוקפק שלהם - הם גרים, אוכלים וישנים בכלובים, צמוד לכלובי אווזים לפיטום, ביב פתוח של צואת אווזים משכשך מתחת לכלוביהם-מיטותיהם. במאי השנה, במוסף "שבעה ימים", דווח בהרחבה על גורלן המר של הלוליניות הקטינות בקירקסים שמגיעים לארץ. בנות חמש הן נלקחות לנצח מהבית, מעונות, מוכות, מאומנות ממש כמו חיות קרקס כדי לשעשע אותנו. אלא שנגד שימוש בחיות בקרקסים היו הפגנות יפות ומתוקשרות עד שנאסר, ולהופעת הילדות זרמו הורים וילדים בלי שמפגין אחד צייץ. ובדיוק על פי אותו דפוס, גם על זוועת התנאים של הפועלים בכלובים לא שמענו ולו הד קלוש של מחאה, אבל סבלם של האווזים שחלקו אתם מגורים עורר שוועה שעלתה השמימה עד שחדרה דרך חלונות חדר הישיבות של הממשלה. אכזריות כלפי חיות היא נתעבת. חברה מוסרית בהחלט נמדדת ביחסה לבעלי חיים. אבל הרבה קודם היא נמדדת ביחסה לעובדים, לזקנים, לעניים, לחלשים בכלל. זה לא עומד בסתירה, אפשר גם וגם, וצריך לומר שתמיד נעים לראות אנשים מפגינים למען עניין עקרוני. אבל איכשהו יש תחושה, במיוחד נוכח ההחלטה המוזרה הזאת של הממשלה נגד פיטום האווזים (החלטה שנראית כמו יהלום שהלך לאיבוד בערימת צואה) - שמשהו השתבש מאוד בסדרי העדיפויות של הציבור המודע וגם של הממשלה. הממשלה מצדה בחרה להדגים את החמלה המפורסמת שלה דווקא על אווזים. אווזים כן, עניים לא. הציבור המודע, מבחינתו, הפך, לפעמים, את הדאגה לגורלם של בעלי החיים לתעודת הכשר מוסרית שאחריה כבר לא צריך לדאוג לכלום. עוד סיפור אחד קטן להמחשת העניין: בעיצומו של המשבר ברשויות המקומיות, כשעשרות אלפים עובדים נענשו בהלנת שכר המונית ועבדו בלי שכר, טילפן אלי מי שהיה מופקד ישירות על הטיפול במשבר, שר הפנים דאז, אברהם פורז. פורז, צמחוני, ניסה לשכנע אותי לכתוב גילוי דעת נגד התנאים הקשים שבהם מוחזקות התרנגולות המטילות. תסלחו לי, ויסלחו לי הכלבה והחתול שלי וכל חתולי הרחוב והציפורים הפצועות המטופלים בידי ילדי – אבל קצת השתגענו. כי על פי הקו הזה, התורים לבתי התמחוי ימשיכו לגדול, אבל מולם יהיו הפגנות סוערות נגד הוצאתן להורג של תולעי החסה.

 

להתייחסויות נוספות של שלי לנושא בעלי החיים