על הצביעות שבדגלי הלאום שיוצרו בסין

14 באפריל, 2010
בנק הפועלים, חברת אלדן וגם שלום עכשיו – שהזמינו ליום העצמאות דגלי ישראל, דגלי שלום וחולצות כחול לבן בסין ובתורכיה – הם לא פטריוטים, לא ציוניים ולא ערכיים אם הם בוחרים לפגוע בתעשייה הישראלית ובעובדים הישראלים ומעדיפים שפחה סינית בשכר של דולר ביום.  

הנה דגלי הלאום שלנו. ברחובות, בטקסים, בבתי עסק, בבסיסי צה"ל. מאחורי ראשם של הפוליטיקאים המתראיינים, בחלונות המכוניות ובידי הילדים לובשי החולצות הלבנות. דעו שכמעט כולם יוצרו בסין. יש משהו מרגש בדגל ישראל המתנופף באור התכלת העזה. אבל דווקא בערב יום העצמאות צריך לזכור שלפיסת הבד הזאת אין כוח משל עצמה. אם לא תהיה טעונה בתוכן ובמשמעות, יועם ויוכתם הסמל.  
 
שני מליון שרשראות של דגלי הלאום מחלק בנק הפועלים תוך מסע יחסי ציבור לבנק ולעומדים בראשו, המצוטטים, שימו לב, כך: "דגל בצבעי הלאום כחול-לבן הוא הביטוי המרגש ביותר לעצמאותו של העם היהודי במולדתו...  בנק הפועלים ממשיך במסורת של השנים האחרונות בחלוקת הדגלים לכל בית בישראל, כדי להביע את האהבה והגאווה שכולנו חשים כלפי מולדתנו... וכן להבעת תקווה ואופטימיות... " איזו תקווה ואיזו אופטימיות יכול בנק הפועלים להעניק לפועלי טקסטיל שיכלו שלא לאבד את מקום עבודתם השנה לו הבנק היה מזמין ממפעלי טקסטיל ישראלים את הדגלים? למה שנאמין להם שהם אוהבים את המדינה אם הם בוחרים לספק עבודה לתעשייה הסינית ולפועלים הסיניים? ושלא יגידו לי שהמפעלים בישראל לא יכולים לספק כמות כזאת, ושלא ינופפו במאה אלף הדגלים שהואילו לקנות בישראל, כי לו היו מודיעים מבעוד מועד על רכישה ענקית כזאת, היו מקבלים דגלי ישראל אמיתיים, לא סיניים, ומספקים חמצן וסיוע של ממש לישראל, לתעשייתה ולעובדיה. אז גם הייתי מאמינה להם שהם אוהבים את המדינה, ולא מעדיפים על פניה רווח כספי ויחסי ציבור ריקים מתוכן. 
 
מתחרה השנה בבנק הפועלים על הנפת דגל הצביעות - חברת אלדן, שיצאה בקמפיין פרסומי "ביום העצמאות כולנו ישראלים כחול-לבן" וצירפה לקמפיין חולצות שיובאו מתורכיה. מה כחול לבן בחולצות שיוצרו בידי פועלים תורכים שעה שהמפעלים בארץ משוועים לעבודה?
 
לגורמים המסחריים האלה מצטרפת ולא בגאון תנועת שלום עכשיו שיצאה עם קמפיין דגלנות סינית משלה. "הגיע הזמן להשמיע קול אחר!" קוראת התנועה בפרסומיה. "השנה כולם תולים על המרפסת גם את דגל השלום וקוראים לנתניהו לשנות כיוון ולהגיד כן לתהליך המדיני... זה הזמן בו על השמאל הציוני להתעורר ולהשמיע קול חזק וברור: הגיע העת להוריד את דגל ההתנחלויות והכיבוש, הגיע הזמן להניף שוב ובגדול את דגל השלום... שלום עכשיו תחלק בימים הקרובים אלפי דגלי כחול לבן עליהם מתנוססת המילה שלום..." נחשו איפה הוזמנו הדגלים של שלום עכשיו? יפה. בסין. ככה, מבלי משים. כל כך היו עסוקים בשלום, עד ששכחו ממחוייבות בסיסית לצדק.
 
הסתירה העמוקה בין הפטריוטיזם, הלאומיות, והטיעונים המוסריים של הקמפיינים האלה ובין המציאות, צורמת באופן בלתי נסבל. שני מפעלי הדגלים שנותרו בארץ נפגעים פעמיים מהקמפיינים האלה. פעם אחת משום שההזמנה לא נעשתה אצלם, ופעם שניה כיוון שמי שכבר קיבל מהבנק את הדגל הסיני, הכאילו כחול לבן, כבר לא יקנה דגל כחול לבן אמיתי. אם מישהו רוצה לנכס לעצמו את סמלי המדינה, מוטב שיתרום באמת לאיתנות התעשייה בישראל ולתעסוקת אזרחיה, ובהזדמנות זאת שלא יהיה שותף להעסקת פועלת סינית בשכר של דולר ביום בתנאי עבדות.
 
הסוציולוג פרופ עוז אלמוג כתב באחד מספריו על כך שתצלומו של אברהם אדן ("ברן") - פלמ"חניק יפה תואר, לוחם ומפקד בעל חזות צברית טיפוסית, המניף את דגל הדיו אחרי כיבוש אילת בידי חטיבת הנגב - נהפך לסמלה הלאומי של המדינה הצעירה ושיקף את ההקבלה הסמלית-מיתולוגית בין יופייה של המדינה עולת הימים ליפי עלומיהם של בניה הצברים. מה אומר עלינו המרחק המוסרי בין הדגל שצוייר ואולתר בדיו בידי לוחמים, ובין מיליוני הדגלים שמיובאים מסין?
 
מדינת ישראל היא לא חנות מכולת, והמפעל הציוני לא הוקם כדי למקסם רווחים. התקווה, תפילת "יזכור", הצפירה ביום הזכרון לחללי צה"ל, דגל ישראל – הם סמלים לאומיים שנגזרים מן האתוס הציוני. אם נהיה אטומים, ציניים, וממקסמי רווחים על חשבון החברה הישראלית – ישאב התוכן הציוני מהדגל ואנחנו נישאר עם חתיכת בד ניילון גרוע, תפור בתפירה חפוזה בידי שפחה סינית, על חשבון מקום עבודה של עובד ישראלי.  
 
פוסט ברוח דומה נכתב כאן ביום העצמאות 2008