המהפכה הצרפתית (או: למה כמחוקקת אני לא עוסקת בצרכנות ומעדיפה להתמקד בעולם העבודה)

23 בדצמבר, 2010

החוק המאפשר לנו להחזיר מוצר ולקבל בחזרה כסף, הופך אותנו למכונת צריכה עוד יותר פעלתנית, אובססיבית,  וערה ל"זכויותיה". התרועות הרמות לכבוד החוק, וכינויו "מהפכה", כאילו היה מדובר לפחות בנפילת הבסטיליה משל היתה זאת המהפכה הצרפתית, מסמלת את נפילתם של ערכים אנושיים כמו סולידריות וכמו הזכות להתקיים בכבוד. שכן, כאשר אנחנו בראש ובראשונה צרכנים אנחנו שוכחים שכדי שנוכל לצרוך אנחנו צריכים קודם כל להתפרנס בכבוד.


בשבוע שעבר עטתה המדינה חג. פוליטיקאים, מגישים, כתבים, ופעילי צרכנות בישרו על מהפכה. קריינים בירכו את המחוקקים בברכות חמות, ופרשנים הודיעו שהמציאות שאנו חיים בה השתנתה כליל. שר אחד אפילו אמר שזהו יום היסטורי. 
מה קרה? האם הבסטיליה נפלה? האם נאסרה לצמיתות העסקת עובדים באמצעות קבלנים? האם האומות המאוחדות הכריזו על הכרה במדינת ישראל מהפרת עד החידקל? האם כונן שלום כולל במזרח התיכון? 
ובכן, מתברר שהמהפכה ההיסטורית היא כניסתן לתוקף של תקנות משרד התמ"ת שיאפשרו מעתה להחזיר לחנות, באריזתם, בתוך כמה ימים מיום הקניה, ובתנאי שלא השתמשתם בהם, את הקומקום החשמלי, המכנסיים, או המחבת שקניתם, ולקבל עבורם החזר כספי. החוק עצמו הוא חוק חביב במגבלותיו, אבל הוא לווה ברעש בלתי סביר בעליל. הרטוריקה הנרגשת סביבו. הקרב הקולני על הקרדיט (מתברר למרבה הגיחוך שכמה חכ"ים פשוט העתיקו והגישו מחדש חוק שממילא כבר נחקק לפני כמה שנים בידי חברם, ח"כ איתן כבל, מעשה חסר תקדים). החגיגיות באוויר. כל אלה הביאו לידי מיצוי טהור את השיבוש התודעתי המתעצם של  הפיכתנו מאזרחים, בני אדם, עובדים, או כל הגדרה שפויה ואנושית אחרת, לישות חדשה ומזוקקת: צרכנים. השיבוש הזה, של תפיסה של עצמנו בראש ובראשונה כצרכנים,  מחלחל לכל תחומי החיים, ובמידה רבה מחבל בכל התכליות האחרות של חיינו ומזיק לנו מאוד.
 
לאן שלא נפנה את העיניים נחטוף הפגזת מסרים ופרסומות על כל הדברים שאם רק נקנה אותם חיינו יהיו טובים לעין שיעור. זו מהותה של תרבות הצריכה, אם אפשר לקרוא לקניית מרק בשקית, שניצל קפוא או נעלי ספורט - "תרבות". הכמיהה למכונית חדשה, לבגד ממותג אופנתית, לנעל הנכונה, לריהוט המעודכן - משגרת אותנו לחנויות לקנות מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים ולהשליך את הישנים. אנחנו לא קונים מכנסיים חדשים כי אין לנו מכנסיים בארון, רוב הסיכויים שיש לנו הרבה יותר זוגות ממה שאנחנו צריכים, אבל שטיפת מוח תמידית ואופנות המוחלפות בכוונה תחילה יוצרת אצלנו צורך נפשי לקנות.
כמו חמור אחרי גזר אנחנו וילדנו מתנהלים בעקבות הגירויים האלה, בלתי מסופקים ולא מרוצים כי תמיד אפשר יותר. זה סחרור מטורף שנוצר בכוונה תחילה, שכן מישהו, כמובן, מרוויח מזה הרבה כסף. ומכייוון שתחום המסחר עובר בשיטתיות מידי בעלי העסקים הקטנים והבינוניים אל התאגידים הגדולים (אשר רק הם יכולים להרשות לעצמם קמפיינים יקרים) – אנחנו אפילו לא יכולים להתנחם בעובדה שפרנסנו בכבוד בעל עסק קטן המכלכל את משפחתו מיגיע כפיו.
מאוד קל להיות קודם כל צרכנים. שעון, מכשיר טלפון נייד, טלוויזית LCD  , שמלה, חטיף ממותג, משקה אפנתי, נסיעה לחו"ל. כל אלה נוצצים ומרגשים ואנחנו יכולים למשש אותם ולהינות מהם בו במקום. זה סיפוק מיידי שקל להתמכר אליו, וקל לייצר סביבו מערכת מסועפת של רגשות עזים ושל ערכים פיקטיביים – אהבה, תחושת ערך, זכויות, חובות, חוקים, זעם או סיפוק. קל, אבל מסוכן, ובעיקר הופך אותנו עיוורים מרצון לכל ערך אחר שאנחנו מחוייבים אליו.
 
הראייה של עצמנו בעיקר צרכנים היא תפיסה עצמית משובשת מאוד. היא הופכת אותנו להיות יצורים אגואיסטים וחד מימדים. כך למשל, בסניף של רשת אפנה, נזעם על כך שמבצע מסוים שהובטח לנו לא מתקיים כלשונו, אבל נהיה עיוורים ושווי נפש לחלוטין לכך שהמוכרת עומדת על רגליה, בניגוד לחוק, תשע שעות רצופות. נרוץ לקנות עוף בשקל אבל נעדיף לשכוח שמי שסופג את ההנחות המפליגות האלה הוא לא בעל השליטה ברשת אלא עובדיו המועסקים בתנאים מחפירים, או לחילופין החקלאי שגידל את העופות הללו בעמל רב ונתבע להוזיל את המחיר למחיר הפסד. נתרגז על גובה דמי הקישוריות, אבל נעדיף שלא לדעת שמי שעונים לנו בחברת הסלולר מועבדים דרך חברת כוח אדם, משתכרים 20.70 שקלים בשעה, וגם לא ממש מתאפשר להם לצאת לשרותים. נזעם על העובדים השובתים בשדה התעופה בגלל טיסה שהשתבשה, ונתעלם מכך שאין להם ברירה אלא לשבות, שאם לא כן יאבדו את כל כספי הפנסיה שצברו בעמל רב. נקנה בחדווה ספרים לפי קילו ונשכח שמי ששילמו את המחיר בדרך הם הסופרים, הדפסים, העורכים, המגיהים ועובדי הרשת. נלבש בגדים יפים, ונעדיף לשכוח שיוצרו בתנאים מזעזעים ובשכר מחפיר בידי נשים וילדים בעולם השלישי, במקום בידי פועלי טקסטיל ישראלים שהמפעל שלהם נסגר לטובת יבוא סיני כי עלות שכרם (שכר מינימום כמובן), היתה "גבוהה" מדי. 
זו המהות של הצרכנות הטהורה. והחוק הצרכני שזכה להשתחוות קולקטיבית  לא משחרר אותנו מהשעבוד הזה אלא בדיוק ההפך, הופך אותנו למכונת צריכה עוד יותר פעלתנית וערה ל"זכויותיה". התרועות הרמות לכבוד החוק, כאילו היה מדובר בנפילת הבסטיליה משל היתה זאת המהפכה הצרפתית, ולא הישג צרכני סביר, שהשם "מהפכה" בוודאי מוגזם בשבילו,  מסמלת את נפילתם של ערכים אנושיים כמו סולידריות וכמו הזכות להתקיים בכבוד. שכן, כאשר אנחנו בראש ובראשונה צרכנים אנחנו שוכחים שכדי שנוכל לצרוך אנחנו צריכים קודם כל להתפרנס בכבוד. 
ה"תחרות" שהיא אחד ממושגי היסוד בקפיטליזם, מאלצת  להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא יפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם, שעליהם אין אפשרות להשפיע, ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר, שאותם הם אינם מעוניינים להוריד. מה שנשאר גמיש ונתן לשנוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות ופחות טובים, והאינסטינקט הבסיסי שלנו, של סולידריות עם עובדים אחרים כדי לגונן גם על מעמדנו כעובדים – משתבש לגמרי בגלל האפקט הממסך והמעוור של הצרכנות.
התפיסה של עצמנו בראש ובראשונה כצרכנים לא נעצרת רק בקניית מוצרי צריכה ושרותים. זו תפיסה שמביאה אותנו לראות בשוטר, במורה, בכבאי, בעובדת הסוציאלית, בשופט, באחות וברופא – "נותני שרות". ובכן, כל אלה, אינם "נותני שרות" אלא הזרוע המבצעת של המדינה, כשהיא מגשימה את שליחותה כריבון ופועלת להבטיח קיום של בטחון חברתי ופיסי, תנאי בל יעבור לקיומה של מדינת הרווחה המודרנית. כשאנחנו רואים במורה או בשוטר ספק שרותים במובן הצרכני של המלה, אין לנו אלא לתבוע מהם שיעלו לנו מעט ושיתנו לנו מאכסימום תמורה. הם כבר אינם מקור סמכות, אלא שק חבטות לתלונות ולביקורת על "שרות לקוי", אמיתי או מדומה. 
וברוח זו, השבוע, בישיבתה של הועדה המיוחדת לתקציב הבטחון, אשר חברים בה חכ"ים מועדת החוץ והבטחון ומועדת הכספים, הוצג בין שלל הסעיפים הסודיים סעיף התקצוב של אגף משפחות והנצחה. במצגת היה איור יפה ומאיר עיניים שבראשו התנוסס השם המזעזע "אמנת שרות אגף משפחות והנצחה". אמנת שרות? האם זה שירות תיקונים למזגנים? אנחנו מדברים על משפחות שכולות, על הנצחת הנופלים, איך שורבבה "אמנת שרות" לתוך השיח הכואב והערכי הזה? ומיהם הלקוחות? המשפחות השכולות? לקוחות של מה? של מי?
 
וזה ממשיך להורות. כמה קל למי שידו משגת, וגם למי שלא, אבל הוא מתפתה להגדיל את האוברדראפט – לקנות לילד מתנה מדהימה, במקום לחצוב בשבילו זמן, תשומת לב, ויד הורית נוקשה מעט כשצריך. 
 
יצור וצריכה הם חיוניים לצמיחה של מדינה. צריכה אכן מניעה ומשמנת את גלגלי המשק, ומייצרת לכשעצמה מקומות עבודה. אלא שכאשר הצריכה מתנתקת מן המציאות, גורמת לאנשים להגדיל את האוברדראפט, פוגעת במעמדם של עובדים, נשענת על בועות פיננסיות פיקטיביות, והופכת לערך עליון – היא מייצרת צמיחה שאינה מועילה לחברה ואף מזיקה לה. צמיחה מסוג כזה מתרחשת רק בעשירונים העליונים, היא זונחת מאחור חלקים גדלים והולכים של אזרחי המדינה, מייצרת פערים מסוכנים בין עניים ועשירים, ופוגעת בדמוקרטיה. 
 
הטרדגיה היא, שציבור הצרכנים הוא גם ציבור העובדים. יש כמעט חפיפה מוחלטת בין שתי האוכלוסיות האלה. אנחנו גם וגם. מה אנחנו עושים יותר שעות ביממה, עובדים או קונים? עובדים. מה ישפיע יותר מכל על היכולת שלנו להתקיים בכבוד, שכר גבוה והוגן, או עוף בשקל? שכר גבוה והוגן. מה יעניק לנו יותר שקט נפשי ורווחה: משטרה, בתי חולים ובתי ספר מושקעים וחזקים, או תחרות בין חברות פרטיות שמתחרות על כיסנו המדודל כדי להשלים את החסר שיצרו הקיצוצים בחינוך, בבריאות ובמשטרה? גם כאן התשובה ברורה.
 
אלא שהעובדה שאנחנו קודם כל אנשים עובדים, נעלמת מאתנו בעת שאנחנו ננעלים על הצרכנות בעיניים עגולות ומהופנטות ונוחים לרגוז בכל פעם ש"זכויותינו" מופרות.  הבעיה היא שבסופו של יום, אם נתן לטייפון של הרס זכויות האדם העובד וחרותו לשטוף אותנו לטובת ערכים מדומים והישגים מדומים של צרכנות, כולנו נהיה עובדי קבלן ב 20.70 לשעה. אז נחדל מן הסתם גם מלהיות צרכנים. למצער, נישאר עם הידיעה המתוקה וחסרת המשמעות שאנחנו יכולים להחזיר את המוצר ולקבל את הכסף בחזרה.