"רפורמה בבריאות הנפש? פגועי נפש ישבו בתור יחד עם מי שממתינים לאורתופד"

2 בפברואר, 2011

דיון בועדת עבודה ורווחה על הרפורמה בבריאות הנפש. שלי מתנגדת בתוקף: "הרס המערך הקיים, הפרטה, פגועי נפש ישבו יחד בתור עם מי שממתינים לאורתופד ולרופא עור, מטופלים יפלו בין הכסאות"


אודה ולא אבוש. באופן עיקבי חסמתי במו ידי את יישום הרפורמה. בעיקר במעבר בין הכנסת ה – 17 לכנסת ה – 18, אז הייתה הרפורמה על סף מימוש בעת הפגרה, ולא איפשרתי שתעבור.

אני מאמינה באמונה שלמה, בעיקר כי אני מכירה את הנפשות הפועלות, סגן שר הבריאות יעקוב ליצמן, המנכ"ל רוני גמזו, ובוודאי עמית בן צור (העוזר הפרלמנטרי לשעבר של שלי שעובד היום בתפקיד בכיר במשרד הבריאות), ויודעת שהם רוצים בטובת הציבור כולו ובטובת ציבור פגועי הנפש. אבל יש דבר שהם לא מספרים, והוא שהם תומכים ברפורמה הזאת מאונס ולא מבחירה אמיתית. מערך בריאות הנפש היה קורבן לשחיקה, ייבוש, תת תקצוב, הקפאות תקנים. כשמייבשים גוף והולמים והולמים בו, ולא מאפשרים לו לצמוח ביחס לגידול באוכלוסיה – הוא אינו מצליח לעמוד ביעדיו. זה לא קורה בשל גזירת גורל, אלא כי מישהו כבר החליט שהוא רוצה להפריט.


אנשי משרד הבריאות כבר מגיעים למציאות נתונה ואומרים מה אעשה? איני יכול עוד לעבוד עם הגוף המיובש הזה. אקבל עלי, בלית ברירה, את הרפורמה. אני לא יכולה שלא להבין במדה מסויימת ללבם, אבל אני לא חושבת שלנו מותר להיכנע לתהליך הזה. וגם משרד הבריאות, עם כל הקושי, צריך לעמוד על כך שמערך בריאות הנפש ישוקם ויישאר בבעלות ובאחריות המדינה.
כמה תהיות: משרד הבריאות, כדי ליישם את הרפורמה בצורה מיטבית, זקוק לתוספת של 540 מיליון שקלים. אף אחד עוד לא אמר שהאוצר נותן זה. להעביר את הרפורמה אפילו מבלי הבטחה לתקצוב ראוי, זה להוסיף חטא על פשע. מילא אם היו אומרים שנקבל סכומים ענקיים, ומהם לכאורה יבוא מזור לכל החולים. בפועל אנחנו יכולים להיתקל במצב הפוך. אני מתנגדת לרפורמה על אחת כמה וכמה כשהיא מגיעה לא מבושלת מבחינת התקצוב שלה.

יש מערך קיים, מערך שרותי בריאות הנפש, שיש לו תבונה אירגונית, ניסיון, אתוס, הוא יודע לתת שירות ראוי, יש לו עובדים שיודעים את העבודה. מנכ"ל משרד הבריאות אומר ש"המדינה לא יודעת לעשות את זה". בדיוק ההיפך. מדובר כאן על הרס של מערך קיים שיודע לעשות את העבודה, והעברתו למערך אחר שלא יודע לעשות את זה. שמעולם לא עשה את זה. שלא לדבר על 1500 עובדים: מטפלים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, אנשים מסורים, עם אתוס של שרות לאזרח הפגוע, עם חכמה נצברת של שנים של נסיון. אסור לנו לנוח ולשקוט עד שנדע שעתידם המקצועי מובטח.
אני כמובן האחרונה שאתנגד לקביעה שעיגון זכויות העובדים הוא חלק חיוני של הרפורמה אם זו תעבור. אבל במקרה הזה, אסור לשכוח שעניין עיגון זכויות העובדים וגורלם, קשור קשר הדוק בזכויות המטופלים. שני אלה חד הם. ברגע שאתה מעביר גוף עם אתוס טיפולי ושיקומי לחברת ביטוח אתה מפקיר את החולים.
אני רוצה לדעת מה קורה עם קוד Z? אדם שלא אובחן באבחון פסיכיאטרי אך זקוק לטיפול, יהיה זכאי לטיפול?


ועוד: קופ"ח הרי לא תתחזק בניין נפרד למרפאת בריאות נפש, כפי שהדבר קיים היום – ששים מרפאות לבריאות הנפש שפזורות בארץ. זה יהיה יקר מדי. פגועי הנפש יוכנסו אפוא למטחנה אחת, יסתובבו במסדרון צפוף ויחפשו שלט על הדלת: אורתופד, רופא עור, פסיכיאטר. הם יעמדו בתור, יגזר עליהם לחשוף את מה שאינם רוצים לחשוף. טיפול בפגועי נפש זו תורה בפני עצמה. רובם רוצים לקבל את הטיפול בצנעה ובפרטיות. בחורה שעברה תקיפה מינית לא רוצה לשבת בתור עם מישהו שמחכה לרופא עור.
מדברים על טיפול בקהילה - היום יש מארג של שיתוף פעולה בין יועצות בבתי הספר, למשל, ובין מרפאת בריאות הנפש. בין עובדים סוציאליים ובין המרפאה. איך אדם פגוע נפש יגיע לקופת חולים? הוא יחייג למרכז זימון תורים? לטיפול נפשי הקש שבע? אם יש לך אבחון פסיכיאטרי הקש שמונה?