הנאום של שלי ביום הזיכרון לחללי צה"ל בבית העלמין הצבאי בבאר טוביה

9 במאי, 2011

אמהות ואבות, בנות ובנים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קרובים, חברים ואוהבים.


מדינת ישראל כולה עמדה כעת דום לזכרם של היקרים לכם מכל, וכל אדם במדינה חש ביתר שאת את המשא הכבד כל כך של האובדן ושל השכול. משא שהוא חלק בלתי נפרד מהמאבק על הגנת המדינה ועל עצם קיומה.


בשעה זאת, של אבל לאומי, נאמר לכם, ששכלתם את אהוביהם הקרובים ביותר: אין דבר, גם כאשר הוא טעון משמעות לאומית עמוקה, שיעמעם את היגון הפרטי העמוק. כה עמוק, עד שמי שלא חווה אותו יוכל לכאוב, להזדהות, לחבק, להתאבל, אך לעולם לא יוכל לדעת את עומק מצולותיו של אותו יגון.
הרגעים הקשים ביותר אינם פה, בבית העלמין, כשכל עם ישראל ניצב אבל, וליבנו פועם במקצב אחד, אלא בכל יתר שלוש מאות ששים וארבעה ימות השנה, כשעולם כמנהגו נוהג, ועונות השנה מתחלפות, ורק בבית פנימה נמשך יום הזיכרון תמיד.


כאבכם הוא ייחודי ובלבדי ואנחנו מרכינים את ראשינו לפניו. גם אם אין בנו כמעט אחד שלא איבד חברים וקרובים איננו מעזים ואיננו מתיימרים להיות במקום שלכם. אך לעולם, לעולם איננו שוכחים את שהקרבתם. מכירים ומוקירים את כאבכם, ונכונים להושיט יד, לתת כתף, לזכור ולהזכיר, ככל שהדבר ניתן.
היום אנחנו זוכרים ביתר כי חיינו כאן במדינה ריבונית, עצמאית ומשגשגת אינם בבחינת מובן מאליו. בכל יום מימות השנה משחקים ילדים בחצרות ובגנים, חסרי דאגה וחשש; זוטות טורדות את מנוחתם של צעירים משל היו הרות גורל; ומיליוני גברים ונשים נותנים דעתם על פרנסה, בריאות, משפחה ואהבה. את כל הדברים הפשוטים האלה, ועוד הרבה יותר מזה, אנו חבים לקורבנם של אחרים, ולכאב בלתי פוסק שהותירו בלבם של יקיריהם.


קדושתו של הכאב האישי היא רבת משמעות עבור כולנו. אין אנו משגרים את יקירינו לסכן את חייהם אלא מתוך כורח ומתוך החלטה נחושה להגן על המפעל הציוני ועל עצמנו. מתוך תפילה שישובו בשלום, ושיבוא השלום. מתוך כמיההה, תפילה וצווי תמידיים לימים אחרים, שבהם נצדיע להולכים ונבכה עליהם, אך לא נצטרך עוד לשוב ולשגר אל שדה הקרב את הילדים שלנו.
במקום שאנו עומדים בו, עשו אנשי העליה הראשונה בשנת 1888 את המעשה הציוני של גאולת הקרקע, ישוב הארץ, ועיבוד אדמותיה. זה היה הזרע שנטמן באדמה, והוא שב ונטמן ב – 1930 בידי אנשי השומר עד שצלח. זרע שהיה גם המימוש, אבל גם ההבטחה לעתיד לבוא, של האתוס הציוני המכונן של חיינו כאן: תקומת העם היהודי בארצו ולקיחת אחריות על גורלו אחרי אלפיים שנים של גלות.
פיסת ההיסטוריה הדואבת והשמחה גם יחד שמשתרעת מאז ועד היום משרטטת רקמה אנושית, אידיאולוגית ולאומית שאנו מצווים לחיות לאורה, ולצד הכאב המר היא מעניקה לחיינו פשר ומשמעות.
ככל שגוברת עוצמתו של האובדן האישי, ככל שגובר הכאב הפרטי שאין לו חקר, נעשה הציווי שחל עלינו נוקב וחד יותר. להמשיך ולעמול על כינונה של חברת מופת. להמשיך לצקת לתוך חיינו כאן ערכים ציוניים, יהודיים, שוויוניים, דמוקרטיים, לאומיים, ובו בזמן הומניסטיים ואוניברסאליים.

חברה שתהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה, והם טמונים כאן.
היום אנחנו סופדים למי שמהווים עדות כואבת ורבת עוצמה לרוחו הנשגבה של האדם. 48 הגברים שטמונים בבית העלמין הצבאי, ועמם השבעה שטמונים בבית העלמין האזרחי, כולם צעירים, רבים מאוד צעירים, הלכו בשם צווי מוסרי ולאומי, לגונן על משפחותיהם ועל ארצם, שמו נפשם בכפם והקריבו את חייהם.
הם הלכו מאתנו בגלל האחריות ההדדית – הסולידאריות, ובגלל המשפחה, ובגלל החברות, ובשביל המדינה.
כל הסיבות האלה הן סיבות נאצלות, רחוקות שנות אור מחישובים אגואיסטיים ואישיים. ולכן במותם, שהוא כה כואב וכה צורב, וכה מקומם, וכה בלתי נתפס, הם מהווים תזכורת תמידית לרוח האדם ולמוסר האנושי.
אסיים בשירו של דוד גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השניה.


יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!


נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.


קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.


אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.


קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.


ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.


נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.


מי יתן וסבלכם לא יהיה לשווא. יהי זכרם של הנופלים ברוך.