חברותא של בני אצילים

8 ביולי, 2011

בדלנות על רקע ממון, וחינוך לעשירים בלבד. השבוע הודיע שר החינוך גדעון סער בתשובה לשאילתה שלי כי משרד החינוך יערער על החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את המשך הפעלתו של בית הספר הפרטי הראשון בישראל "חברותא". זה הישג חשוב, ואני מאמינה שבית המשפט העליון יציל אותנו מהסכנה הזאת כפי שהציל אותנו מהקמת בית הכלא הפרטי של לבייב. בקרוב מאוד יצא ספר חדש שלי על כלכלה וחברה בישראל, ואחד הפרקים בו מוקדש לחברותא ולמשמעויותיו. הנה קטע קטן מהפרק, שנקרא "חברותא של בני אצילים".

"... ילדים שבורכו בלידתם בתכונות יוצאות דופן, אותם מתי מעט שניחנים במנת משכל של גאונים מופלגים, מיתרי קול המפיקים מגרונם צלילים מרטיטים, יופי חיצוני נדיר או יכולות פיסיות וספורטיביות יוצאות דופן - נולדים בשיעורים זהים בקרב כל העשירונים, וסיכויי הפריצה שלהם סבירים למדי גם אם ייוולדו למשפחה ענייה. אלא שרובנו אנשים בינוניים. רגילים. עם כישרונות, יכולות, מגרעות, חולשות ומבנה אישיות של אנשים רגילים. המבחן לענייננו כאן אינו מבחן הגאונות הנדירה, אלא מבחן הילד הבינוני, ולא במובן הרע של המלה, אלא באותו מובן שגרתי ושכיח של כולנו.


במבחן הילד הבינוני החברה הישראלית נכשלת למרבה הצער כישלון מעמיק והולך, ולכישלון זה אין שום קשר למערכת החינוך. אם ברגע זה נולדים שני תינוקות רגילים, בינוניים, בישראל, אוכל בוודאות סטטיסטית גבוהה מאוד, ובלי יכולת נבואית, לחזות את השכלתם ואת מצבם הסוציו אקונומי בעתיד. אם ברגע זה נולדה תינוקת למשפחה ענייה בעיירת פיתוח, אמה פוטרה לפני כמה שנים ממפעל הטקסטיל שעבדה בו לטובת שפחה בסין, ואביה עובד קבלן בשכר מינימום שעתי - אוכל לנבא בוודאות גבוהה שאופק ההשכלה וההשתכרות שלה מוגבל לאין שיעור מזה של תינוק הנולד כעת בהרצליה למשל, לאם בעלת השכלה אקדמית ולאב שמשתכר שכר הממקם את משפחתו בעשירון העליון.


ילד של עובד קבלן המשתכר שכר מינימום שעתי מקבל חינוך פחות טוב הרבה לפני שהוא פוגש במערכת החינוך הממלכתית. הוריו עסוקים בהישרדות על עצם הקיום. ספק אם יש להם כוח, זמן או יכולת לקרוא לו סיפור לפני השינה, או לזהות אצלו הפרעת קשב ריכוז ולטפל בה. בוודאי שאין להם כסף לשיעורי פסנתר, או שחיה, או לשלל פעילויות ההעשרה שאנשים עשירים מעניקים לילדיהם בקלות, ובני מעמד הביניים מעניקים אף הם, במאמץ. בוודאי שאין להם כסף לקניית מחשב, אותו כלי אלמנטרי לתפקוד בחברה המודרנית, כלי שהיה זמין לילדים שלי ולשכמותם עוד לפני שלמדו לדבר.

ולא, איני טוענת שממון הוא ערובה להורות טובה, ואיני כופרת ביכולת של הורים עניים להיות הורים טובים ואוהבים. אבל הסטטיסטיקה היא קרה ואכזרית, והיא מעידה שוב ושוב וביתר שאת שהשכלת ההורים והכנסתם היא המנבא המהימן ביותר להשכלת ילדם ולכושר ההשתכרות שלו בעתיד. וככל שהפערים בין עניים ועשירים בישראל תופחים לממדים מבהילים, כך גם עולה איכות הניבוי.


מכאן שהשנים המשמעותיות ביותר בעיצובו של האדם, לדעת כל החוקרים, הגיל הרך, חולפות על הפעוט בלי קשר למערכת החינוך, אשר אליה הוא מגיע, בן שש, כשהרוב כבר גמור וחתום. כאן מתחיל תפקידו ההרואי והסיזיפי של החינוך הממלכתי. זה המספק על פי חוק חינוך חובה חינם לכל. זה שבבתי הספר שלו לומדים כולם. עניים ועשירים כאחד. כאן מתחיל כור ההיתוך של החברה הישראלית, כאן מועברים האתוסים המכוננים המשותפים לכולנו, מרכיבי הזהות המשותפת, ההיסטוריה שלנו כעם, המקורות העתיקים שלנו, ההסבר לעצם הקיום שלנו במדינה. כאן מוענקים הכלים שבלעדיהם אי אפשר להתקיים בחברה מפותחת. לימוד כללי הדמוקרטיה וזכויות האדם בשיעורי אזרחות, קרוא וכתוב, ספרות ותרבות, מדעים, טכניקות למידה שילוו אותנו מעתה לתמיד, ידע כללי, וגם היכולת להעפיל ולרכוש השכלה אקדמית או מיומנות מקצועית נוספת. החינוך הממלכתי בא לתקן, ולו במעט, את אי השוויון הבסיסי שמתרחש ברגע לידתנו. להעניק כן שיגור ראוי גם למי שלא הועלו על הכן הזה בבית.


הקמת בית הספר הפרטי "חברותא" - לא היא לבדה, כמובן - אחראית לכך שמערכת החינוך נשחקת. ושימו לב: נשחקת. בוודאי לא מתמוטטת, ובוודאי לא בלתי-מתפקדת. מערכת החינוך שלנו טובה. אבל הקמת חברותא היא מעשה קיצוני ומסוכן, שעלול לבשר ראשיתה של התרסקות. מה עושה בית ספר כזה, שמיועד בעיקר לילדי כפר שמריהו ולילדיהם של עוד כמה ישובים מבוססים במיוחד? ראשית, הוא מסתגר בתוך עצמו ואינו מאפשר חדירה של ילדיהם של בני תמותה רגילים. בכך הוא מייצר אליטה חדשה, מנוכרת, אשר אינה חשופה כלל למתרחש בחברה הישראלית, ואשר אין אפשרות לחנך אותה מבלי שתחוש סלידה, התנשאות וזלזול כלפי מי שאינם זכאים לבוא בשעריה. בווודאי שאי אפשר לחנך ילדים כאלה ל"מנהיגות" תוך כדי ניתוק מוחלט מהעם שאותו הם אמורים להנהיג בעתיד. כך מכשירים נסיכים, לא שליחי ציבור ומנהיגיו.
שנית, מרגע הקמתו מתרוקנות הכיתות בבתי הספר בסביבה מילדים חזקים ומושקעים, מהוריהם האכפתיים, ומהמורים המצטיינים המפותים לעבור לחברותא בעבור שכר גבוה יותר ותנאי לימוד נוחים. המערכת מאבדת אפוא את חוד החנית שלה שהוא המנוע לשינוי ולשיפור. שלישית, הכיתות (שילדי העשירים נשלפו מהן) קטנות ומצטמקות ואחר כך גם נסגרות ומתמעטות, ופוחת התקצוב הממלכתי.


השמנת, הכוח, היכולות, הרצון הטוב, ההשפעה – כל אלה נשלפים מהמערכת הממלכתית ומוצאים לעצמם מסגרות מבודלות. מי יישאר להילחם את מלחמתה של מערכת החינוך הממלכתית?
אלא שמקרה חברותא הוא חמור יותר ממקרה שגרתי של בדלנות על רקע ממון. כי חברותא לא הסתפק במודל ה"קלאסי" של בית ספר פרטי לעשירים, שכמותו פועלים בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, כזה שההורים העשירים מממנים אותו מכיסם בלבד, ובוגרים עתירי ממון ממשיכים להעביר לקופתו תרומות נדיבות. מייד עם הקמתו, אחרי אתנחתא קצרה שבה הכריזו כי לא יבקשו שקל מן המדינה, החלו מייסדיו במסע לקבלת הכרה רשמית ממשרד החינוך. הכרה כזאת משמעותה מאוד ברורה: השתתפות עמוקה של המדינה בתיקצובו של בית הספר, בתוספת לממון הרב שמשלמים הורי הילדים שלומדים שם. נוצר אפוא מצב אבסורדי. מי שמשתכרים שכר ממוצע או אף שכר גבוה פי שתיים מן הממוצע, ואשר בית הספר חברותא סגור בפניהם בשל עלותו העצומה – מממנים מכספי המיסים שהם משלמים, את חינוכם של ילדי העשירים של כפר שמריהו. לא די שיש כאן בדלנות של אליטה כספית, אלא שזו משתמשת בכוחה והשפעתה כדי ליטול לעצמה עוד מכבשת הרש - החינוך הממלכתי - ולהחלישה. זהו מצב מעוות ובלתי נסבל..."