מוטי גילת בישראל היום: מי מפחד משלי יחימוביץ'?

26 באוגוסט, 2011

מוטי גילת, ישראל היום

מי שקרא השבוע את עמודי המאמרים ב"הארץ", עיתון שאני מכבד ונמנה שנים עם קוראיו, עלול היה להתרשם שבמפלגת העבודה נחשף תא מחתרתי מסוכן: ח"כ שלי יחימוביץ'.

הקורא הסביר עלול היה להגיע למסקנה כי סוכנת זרה של נתניהו חדרה למתחם צאצאי ברל כצנלסון וא.ד. גורדון, ולא פוליטיקאית נחושה שבאפס אמצעים נלחמת כבר שנים בטייקונים הגדולים; לא מנהיגה חברתית שקמה באומץ על סרטן הריכוזיות במשק.

מאין צמחו ההתנפלות היומיומית כמעט על יחימוביץ' והתחושה שבפתח חדרו של עורך "הארץ", אלוף בן, עומד תור ארוך של הגיגנים עם מקלדת וסכינים ביד? מראיון של יחימוביץ' עם גידי וייץ לפני שבוע במוסף השבועי. בראיון הזה הצטיירה יחימוביץ' כציונית מדי, ודבריה סיפקו השראה לכמה יריבים בעבודה המבקשים לכרסם בכוחה. מבחינתם, שהמפלגה תלך לעזאזל, רק שהיחידה שיכולה להחזיר אותה לערכים, לעשייה ולמרכז המפה הפוליטית - לא תיבחר.

למען ההגינות, לא אהבתי את הראיון עם יחימוביץ'. לא אהבתי את המעטפת שלו וגם לא חלק מהמהות. עם חלק מהדברים בפירוש איני מסכים. בחלק אחר - אני חותם על כל מילה. הניתוח בין הרעים לטובים הוא כוס תה של רבים, שמבינים שכדי להציל את המדינה צריך לפחות עוד 10 יחימוביצ'ים. צריכים עוד 10 עיתונאים מסוגו של גיא רולניק מ"דה מרקר". דרושים אנשים שאינם חוששים מאצולת הכסף.

הראיון הזה במוסף "הארץ", מכל היבט מקצועי של מתמודד מוביל, היה מיותר. אסור למי שהסקרים מנבאים לו ניצחון ברור, להתראיין. על אחת כמה וכמה להסתכן בראיון עומק. בשלב הזה של המירוץ מקובל במקומותינו למרבה הצער לשמור על עמימות ועל שקט תעשייתי, לעבור מחוג בית אחד לשני, כמו פעם; לתת לזמן לעבור.

יחימוביץ' בחרה בדרך אחרת, ביודעין, וזה לשבחה: לא ברחה, לא הסתתרה, לא שמרה על זכות השתיקה. היא התמודדה עם שאלות קשות, הניחה על השולחן את כרטיס הביקור שלה, התלבטה בקול רם. היא השמיעה אמירות לא נוחות שכמה מהן, בצדק, לא היטיבו איתה.

יש לה במה להתפאר

אפשר להבין את הגישה של יחימוביץ': יש לה ביטחון עצמי והרבה קבלות. היא יזמה, עשתה, חוקקה, החזירה את גוויית מפלגת העבודה לחיים. היא חיברה אותה עם כוחות צעירים והניפה את הדגל החברתי ששנים הוסתר במחסני המפלגה. והנורא מכל, לפחות בעיני חלק ממבקריה: היא לא סתם סוציאל-דמוקרטית שוחרת שלום, כי אם מחוקקת ציונית. היא אינה פוסלת על הסף שום דבר ממנו עולה גם ריח של שורשים ואהבת הארץ.

להפוך אותה עכשיו בגין הראיון הזה לאויבת המפלגה? לייצר אווירה קשה, בעידוד ובדחיפה של אנשי קדימה, כאילו היא מזייפת ומשנה את השקפות העולם שלה? מישהו חושד באמת שיחימוביץ' כיו"ר העבודה תסכים שהמדינה תזרים מיליארדים לארץ המתנחלים על חשבון הנגב והגליל?

התשובה היא לא. מדובר במקרה הטוב בבדיחה רעה. במקרה הרע - בחוצפה. בחוצפה גדולה כשנזכרים מי מתמודד מולה על הנהגת המפלגה: יצחק (בוז'י) הרצוג, עמיר פרץ וכדור שינה סימפטי ששמו עמרם מצנע. שלושה אנשים שקיבלו כבר הזדמנות. שלושה סוחפי קולות אדירים שספק אם כולם יחד יצליחו למלא אוטובוס אחד של מצביעים אמיתיים.

ההתנפלות של הרצוג

האם ההתקפות על יחימוביץ' הן פועל יוצא מהראיון איתה ב"הארץ" בלבד? לכאורה, כן. למעשה, יש סיבות נוספות.

היא אישה חזקה, דעתנית, עקשנית; היא מגיעה עם צבא של צעירים המבקשים לשקם את המפלגה; היא מובילה בסקרים; ומה שלא פחות חשוב: אין לה קופת שרצים קטנה או גדולה. היא מה שנקרא נקייה, בלי שלדים, אחת שיכולה להשמיע את קולה במלחמה בשחיתות השלטונית בלי פחד. והיא משמיעה.

ועוד: היא זיהתה מזמן את בעיית מעמד הביניים; את הכסף הכבד שהצטבר בידי 10 עד 20 משפחות בישראל; את החלוקה המעוותת של ההון הציבורי; את שערוריית שכר הבכירים המטורף המגיע למיליון ואפילו למעלה מזה בחודש; את בעיית הריכוזיות והצורך להפריד בדחיפות בין האחזקות הריאליות לפיננסיות של בעלי ההון הכבדים; ואת ניצול אלפי עובדים בחברות כוח אדם.

זו בדיוק הסיבה שציבור גדול אוהב אותה. זה בדיוק מה שמפריד בינה לבין המתמודד מולה, מספר 3 בסקרים, בוז'י הרצוג: בעוד היא סירבה להצטרף לממשלה, הוא הצטרף; בעוד היא נלחמה להעלאת שכר המינימום, הוא הצביע בממשלה נגד העלאתו; בעוד היא התריעה על פרשת אלפי המתפקדים הכפולים ועתרה לבית המשפט - הוא נזף בה פומבית על פנייתה לערכאות וכיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ. כאילו שבית משפט בישראל הוא בורר של העולם התחתון ואסור לפנות אליו.

סיפור הזוי, אני מודה, אבל לא מפתיע: הרצוג הוא האיש ששתק בחקירתו במשטרה בפרשת עמותות ברק; הוא החשוד במעשי המירמה שהיועץ המשפטי קבע בשעתו שכפסע היה בין סגירת תיקו לבין העמדתו לדין פלילי; הוא האיש שמעולם לא גינה את האולמרטים ואחרים מסוגם שקמו על מערכת האכיפה.

הוא בעל הון, הנטוע במקומות הנכונים, שלא רוצה בעצם להזיק לאיש. בסך הכל הוא נושא עיניים לכיסא בממשלה. מפלגה קטנה, לא צפופה ולא מאיימת, אני מנחש, תספק אותו.

לשמעון שבס יש רעיון

יחימוביץ' החברתית מציקה מאוד לאנשי תנועת קדימה. הם חוששים שניצחון שלה יוביל לשובם הביתה של רבים מאנשי העבודה בעבר. אני מנחש שהיא מציקה גם ליו"ר מרצ, חיים אורון - למי שחושש מהאפשרות שח"כ גלאון, מועמדת טבעית לראשות התנועה, תצליח במקום שהוא נכשל.

גלאון היא כיום מרצ האמיתית, שלוחמת על זכויות אדם וסדר יום מדיני אחר, ושאומרת מה שהיא חושבת, לטוב או לרע, בלי למצמץ. בדומה ליחימוביץ' גם היא סבורה כי בין העבודה למרצ יש עדיין הבדלים מהותיים ואין סיבה לאחד כוחות.

זו כנראה הסיבה שאורון ומקורבים אליו נושאים עיניים לניצחון עמרם מצנע או לניצחון בוז'י הרצוג אוהב הכיסאות. שניהם יתאימו להם. עם שניהם אפשר יהיה ליישר קו, לעסוק בנושאים מדיניים בעיקר; להציב סדר יום חדש-ישן ובמרכזו טיסות לוועידות ז'נבה תורניות. לדבר הרבה על שלום כאילו שיש כרגע עם מי.

על כל צרה שלא תבוא, בניסיון לכרסם בהישגי יחימוביץ', עולה באחרונה קריאה, כאילו תמימה, להקים מפלגה חברתית חדשה. האחרון שהציע זאת השבוע היה יקיר המדינה והמשטרה, שמעון שבס, שהתראיין אצל אורלי וילנאי וגיא מרוז בערוץ 10. הוא הסביר לאומה כמה זה חשוב.

מי זה שבס עם הרשעתו בפליליים ועם חבריו מעולם הפשע, אנחנו יודעים. אבל למה צריך עוד מפלגה כשיש את העבודה בשטח - זאת איננו מבינים. מה היה לאיש העסקים הזה לומר על כך? לא הרבה. הוא ביטל מייד גם את המפלגה וגם את המועמדת שלה. מבחינתו, העבודה אינה יכולה למלא שוב את התפקיד ההיסטורי שלה.