פסח האופסטר, מזכ"ל תנועת דרור ישראל, במכתב תמיכה בשלי

21 בספטמבר, 2011

משך למעלה מעשור תמכתי בעמיר פרץ. כאז כן היום ראיתי את הפוטנציאל הגלום בעמיר, כמי שיכול ומסוגל באישיותו לשנות את הסדר החברתי הישן ולנסות לכונן תחתיו, בהדרגה, סדר חברתי-כלכלי חדש בישראל.
התקווה שהוא נטע בי, שהנה-הנה יש כאן אדם אחר, מחוייב, בכל רמ"ח ושס"ה ל"צדק חברתי", אשר יכול להיות רבין חברתי-כלכלי, דרבנה אנשים רבים ובתוכם גם אותי, משך שנים, לחשוב ולעשות לכך שעמיר יעמוד בצמתים המרכזיים ביותר של ההנהגה בישראל.

מבחירתו ליו"ר ההסתדרות, לאחר חיים רמון, עבור בהקמת "עם אחד" וכלה ב"כמעט הנס" שקרה עם בחירתו ליו"ר העבודה, כשהתמודד מול שמעון פרס.

בכל הצמתים הללו הלכה והתעצמה התקווה שכשיגיע להגה השלטון ינסה לממש, כפי שהבטיח, שינויים מהותיים, עמוקים ויסודיים בסדרי הכלכלה והחברה. שינויים כאלה אשר יצמצמו באופן מוחשי ולא קוסמטי את הסדרים, שהמיטו פערים חברתיים-כלכליים נוראיים על החברה הישראלית.

לדאבוני, כשעמיר הגיע לשם הוא בחר לא לגעת ב"חומר הנפץ" הזה, אלא לתקן תיקונים חשובים, שגם אחרים יכולים היו לעשותם. רוב מעייניו של עמיר לא היו נתונים להבטחות שהבטיח. הכרעתו זו של עמיר היתה קשה, קשה מאד, בעבורי!

משהו נסדק ונשבר. שבר זה אינו יכול להתאחות בפרק הזמן הקצר מאד שעבר. לכן, סברתי ואני סבור שיש לתת את הזמן לפצעים להגליד ולא להתפרץ שוב עכשיו לעמדת ההנהגה, תוך הבטחת אותן הבטחות בדיוק, באותו פאתוס ולהט, שאף אחד לא יקח מעמיר.

המשמעות של אכזבה נוספת היא קבורת חמור למפלגת העבודה. היא קרע, שלא ניתן יהיה להתגבר עליו, עם קבוצות גדולות שחוו את הסבב הקודם בעוצמה של הפרת הבטחה בוטה. על רקע המחאה החברתית - שעמיר נתן לה מבע ו"איזרח" אותה בישראל עוד לפני שמישהו חשב שתפרוץ – דווקא על רקע המחאה הזו, אני סבור שחובה לאפשר לאדם אחר, שלי יחימוביץ, אשר רכשה את האמון הזה בעמל רב, לנסות ולהתמודד מעמדת הנהגה עם השינוי העמוק שהחברה הישראלית זכאית לו.

שלי, אשר הוכיחה בשנים האחרונות לא רק את דבקותה בצדק חברתי אלא ובעיקר יכולת מרשימה של חיקוק חוקים, של יצירת קואליציות, המאפשרות מהלכים קונצנזואליים, שאף אחד לא העלה על הדעת שיתכנו בכלל, ומעבר לכל אלה, הפגינה יכולת לקשור אליה זרמים עמוקים בחברה הישראלית באמצעות אומץ לב ציבורי וחיבור מרענן בין עמדה ציונית בהירה וברורה ולא מתנצלת לבין עמדה כלכלית-חברתית. אך מעל לכל ניחנה שלי בתכונה החייבת לחזור לחיינו – עמידה בהבטחות פוליטיות וקשר מהותי בין הנבחרים לשולחיהם!

מתוך היכרותי עם שלי, אני משוכנע מעל לכל ספק כי לבה מונח במקום הנכון ביחסה לתנועה הקיבוצית – דווקא בתקופה זו בה נאבקת התנועה הקיבוצית על כל שביב של לגיטימציה, חיוני שאדם כשלי יחימוביץ יעמוד לצידה, והיא תתייצב שם. אין לי כל ספק.

אם יחליטו מצביעי העבודה להפנות עורף כעת לאפשרות לתת לשלי יחימוביץ הזדמנות פוליטית ומפלגתית לממש את תביעות הצדק החברתי ולאפשר לשלי להתמודד עם האתגר העצום הזה, הם יפנו את גבם לתקווה הצעירה, שפרצה בכל עוּזה לרחוב הישראלי, ובכך יביאו הם בעצמם לסיום דרכה של מפלגת העבודה בנוף הישראלי.

עתה יש לחזק את ממשק האמון השברירי כל-כך בין האזרחים להנהגתם. אמון שנתערער עד כדי כך שהדבר מאיים על הדמוקרטיה הישראלית בכלל. יש לחזק את האמון ההולך ונבנה עם שלי יחימוביץ. יש לתת לה את המנדט לנסות ולממש את הבטחותיה. בדמוקרטיה, כמו בדמוקרטיה, תמיד אפשר יהיה לחזור ולבחון את הדברים ולבחור בעתיד אנשים אחרים.
כעת יש לטעמי לבחור בשלי יחימוביץ כיושבת ראש מפלגת העבודה, כי זהו לטעמי הביטוי הפוליטי-מפלגתי הראוי ביותר למחאה והנכון ביותר לשעה זו.

פסח האוספטר