שלי מנמקת הצעת אי אמון בממשלה ומונה את הסיבות להעמקת אי השוויון בישראל: "עובדי קבלן לא נולדים מהכרוב. הם תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת"

13 בדצמבר, 2011

 

שלי מנמקת הצעת אי אמון בממשלה ומונה את הסיבות להעמקת אי השוויון בישראל ואת הדרך להילחם באי שוויון הגובר

הישיבה המאתיים-ותשעים-וארבע של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, ט"ז בכסלו התשע"ב (12 בדצמבר 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
אי-אמון בממשלה בשל: נתוני האי-שוויון של ה-OECD;
3

 

שלי יחימוביץ (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום שמעתי בריאיון ברשת ב' את שר האוצר יובל שטייניץ מתפאר בציונים לשבח שדוחות ה-OECD נותנים לישראל. ובכל פעם שאני שומעת אותו מתפאר אני שואלת את עצמי, האם יכול להיות שהוא קורא דוחות מסוימים, ואילו לעיני מגיעים דוחות אחרים?

רוני בר-און (קדימה):

הכול תקדים היסטורי.

שלי יחימוביץ (העבודה):

ועוד באותו ריאיון גם אומר שר האוצר – הוא דיבר על הצורך בקיצוץ תקציב הביטחון – שמשרד הביטחון לא יכול לקחת רק את הדברים הטובים מדוח-ברודט. אז אני אומרת לשר האוצר, אדוני שר האוצר, אתה לא יכול לקחת רק את רסיסי השבחים שאתה מקבל בדוחות ה-OECD.

רק היום פורסם דוח חדש של ה-OECD שמדבר על הריכוזיות הבלתי רגילה והמסוכנת במשק הישראלי – אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על נתוני ה-OECD שפורסמו בשבוע שעבר. והנתונים האלה מדברים על עלייה באי-שוויון במדינת ישראל, עלייה שעוד צמחה השנה! כלומר מדד ג'יני לאי-שוויון מראה על גידול, שהוא גם מהיר ביחס למדינות אחרות. שעה שממוצע מדינות ה-OECD מראה על אי-שוויון ביחס שבו העשירון העליון משתכר פי-תשעה מהעשירון התחתון, בישראל אנחנו מבקיעים ומצליחים להגיע לכך שהעשירון העליון משתכר פי-14 מהעשירון התחתון. עכשיו, ייאמר בכל זאת כדי להיות הגונים שאנחנו לא לבד: מבין 33 מדינות ה-OECD, כמונו – ארצות-הברית, מקסיקו וטורקיה - -

רוני בר-און (קדימה):

דרך אגב, עם כולם אנחנו בכאסח. כולם צ'ילבות שלנו.

שלי יחימוביץ (העבודה):

על כל פנים, במקרה הזה, חברה בלתי מכובדת להיות בה. ובוודאי שמדינת ישראל, מדינה קטנה, טרייה, צעירה יחסית, מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, לא יכולה להרשות לעצמה להיות בראש הרשימה. הרי מי כמונו זקוק לסולידריות? ויותר מאשר כל מדינה אחרת אנחנו זקוקים לסולידריות כזאת? איך אפשר להתחיל לדבר על סולידריות, על אחריות המדינה לאזרחיה, על אחריות הדדית, כשאי-השוויון הוא כזה?

הנתונים האלה הם לא לוחות הברית שירדו מהר-סיני. זו תוצאה של מדיניות כלכלית, הרסנית, ניאו-ליברלית, מכוונת, אידיאולוגית, לא מקרית. צריך לומר למען ההגינות שהמדיניות הזאת לא החלה עכשיו ולאו דווקא בממשלה הזאת – היא התחילה כבר לפני שני עשורים. הביא אותה לקיצוניות עזה באופן מיוחד מי שהיום ראש ממשלה והיה שר אוצר בשנת 2003–2005, בנימין נתניהו, והממשלות אחריו המשיכו ואמרו, כזה ראה וקדש.

יש סיבות לגידול באי-שוויון: צמצום השירותים החברתיים, קיטון מעורר דאגה בהוצאות הממשלה לחינוך, לבריאות – לכל דבר אפשרי. תראו, רק השבוע החליטה הממשלה על קיצוץ של – כמה אחוזים? – 2% בתקציב המדינה? זה עוד מאותו הדבר. הרי זה לא תרופה למחלה, זה עוד מאותה מחלה. צמצום המדינה וצמצום השירותים החברתיים.

אגב, דוח אחר של ה-OECD, מלפני חודשים מעטים, שגם אותו כנראה שר האוצר לא קרא, מדבר על כך שבישראל השירות הציבורי הוא קטן מדי, הוא רזה מדי. מה זה אומר שהשירות הציבורי קטן מדי ורזה מדי ומקצצים בו עוד ועוד? בואו ניקח לדוגמה את הבריאות: ברגע שמקצצים בשירותי הבריאות זה אומר שמעמד הביניים נתבע להשלים מכיסו לבריאות משלימה. והסכומים שהציבור בישראל נדרש להוציא מכיסו כדי לקבל בריאות טובה הולכים ועולים ככל שתקציבי הבריאות הולכים ומתקצצים. איך זה תורם לאי-שוויון? כשאנשים עשירים צריכים לשלם עבור בריאות הם לא מרגישים בזה; כשמעמד הביניים צריך לשלם מכיסו עבור בריאות הוא עושה את זה עבור יקיריו, עבור עצמו במאמץ גדול מאוד. אבל העשירונים התחתונים, פשוט אין להם מאיפה לשלם. לכן הם מקבלים בריאות פחות טובה מאשר מעמד הביניים והעשירים. זה האי-שוויון.
האי-שוויון הזה נובע ממדיניות כלכלית מכוונת: רפורמה במס שמגדילה את הפערים בין עניים ועשירים; הקטנת תשלומי העברה לאוכלוסיות החלשות – הקטנה הולכת ומתמדת כל הזמן, בלי הפסקה; הגידול העצום בהעסקת עובדי קבלן – בכלל, צורת ההעסקה שהורידה את רמת השכר במשק לרצפה. עוד ועוד עובדי קבלן זה אומר עוד ועוד עובדים עניים, זה אומר פערים הולכים וגדלים. נורא נורא פשוט. גם עובדי הקבלן שפתאום הממשלה התחילה לשים לב אליהם ולחוש כלפיהם חמלה – גם הם תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת. ממה נוצרים עובדי הקבלן? האם הם נולדים מן הכרוב? לא. הם נולדים כתוצאה מהפרטות והקפאת תקנים ו-outsourcing. כל outsourcing משמעו פיטורי עובדים קבועים שמשתכרים שכר ממוצע והכנסת עובדי קבלן במקומם. ולא משנה כמה הם יעבדו וכמה הם יהיו חרוצים – כל עוד הם משתכרים 22 שקלים ו-4 אגורות לשעה הם יישארו עניים לנצח גם אם הם יעבדו 24 שעות ביממה. זאת מדיניות ממשלתית. זאת מדיניות ממשלתית – זה לא אסון טבע.

תראו את חוסר הרגולציה בשוק ההון. אגב, גם היום, בדוח החדש, שאני לא מייחדת לו את הדיבור – בדוח החדש שמדבר על הריכוזיות במשק – ה-OECD מפציר בישראל להגביר את הרגולציה על שוק ההון. אבל למה להגביר רגולציה אחרי שב- 2003 העברנו 70% מכספי הפנסיה, מאיגרות חוב ממשלתיות, לקזינו של שוק ההון? ועכשיו "ישחקו הנערים לפנינו", ושוק ההון והיד הנעלמה כבר יטפלו בפנסיות של החוסכים. וכך לוקחים כסף שהושג בעבודה אמיתית, בעמל רב, נצבר במשך שנים על-ידי אנשים עובדים – משליכים אותו לשוק ההון והופכים אותו לכסף למשחק בקזינו. וכך מגדילים פערים. זאת תוצאה של אוזלת יד מכוונת. הרי רגולציה זאת החלטת ממשלה, והיעדר הרגולציה והג'ונגל המוחלט בשוק ההון, כשהקורבן הוא החוסכים הקטנים, גם זאת מדיניות ממשלתית.

הפתרונות הם רבים, והם כל כך פשוטים, עד שאפילו לא נעים להגיד אותם: שיקום המגזר הציבורי, הגדלת חלקה של הממשלה בתוצר הלאומי הגולמי, שינוי מדיניות המיסוי, השתת מס פרוגרסיבי והגון יותר. היום בוועדת הכספים נדרשנו לאשר הפחתה בבלו על הדלק, והיה כתוב: "כתוצאה מיישום מסקנות טרכטנברג". באמת, ממש היינו צריכים את ועדת-טרכטנברג כדי שתגיד לנו שצריך להוריד את הבלו על הדלק. אנחנו צועקים את זה שנה אחרי שנה: שמסים על דלקים הם מסים עקיפים ולא הוגנים, והם מגבירים את העומס על מעמד הביניים ועל העניים; ואילו מסים ישירים הם מיסים צודקים. מס הכנסה הוא מס צודק, כי מי שעני לא לוקחים ממנו מס, ומי שמרוויח בינוני לוקחים ממנו מס בינוני, ומי שמרוויח הרבה לוקחים ממנו הרבה מס, אם כי לא מספיק. שוב ושוב אנחנו אומרים: יותר מס ישיר, יותר מס פרוגרסיבי, פחות מס עקיף, עצרו את הרפורמה במס. לא, היה צריך את טרכטנברג בשביל זה. אמרנו היום בוועדת הכספים שבכלל מתברר שחוזה המדינה לא היה בנימין זאב הרצל, אלא טרכטנברג. טרכטנברג הודיע לנו שצריך לעצור את הרפורמה במס, טרכטנברג הודיע לנו - -

רוני בר-און (קדימה):

אם תגידי את זה עוד פעם הוא יאמין לזה.

שלי יחימוביץ (העבודה):

- - שצריך להפחית את המס הישיר. באמת תודה רבה. תגידו לי, בשביל זה היה צריך 790,000 שקלים לוועדת-טרכטנברג? הייתם שואלים אותנו, היינו עושים את זה חינם אין כסף.

הציבור בישראל כבר מבין שמדיניות קפיטליסטית קיצונית היא בוודאי לא התרופה, היא המחלה. הוא בשל לדרך כלכלית אחרת – נאורה, הוגנת, מאוזנת, כזאת שיש בה איזון בין שוק חופשי ותחרות ובין מדינה חזקה שגם שולטת וגם מחזיקה בידיה דברים שאסור שיהיו בידי גורמים עסקיים, כמו חינוך, כמו בריאות, כמו משפט צדק. והיא גם רגולטור חזק על אותו חלק שני שצריך לחולל בו איזון – הסקטור הפרטי. אי-אפשר יותר לקנות את הציבור בססמאות ריקות מתוכן. בעוד מאותה מחלה: עוד קיצוץ של השירות הציבורי, עוד עובדי קבלן, עוד פתיחת השווקים ליבוא חסר בקרה כדי למוטט את התעשייה הישראלית – אלה לא יעברו לממשלה הזאת בשלום. תודה רבה.

היו"ר ראובן ריבלין:

תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, אשר נימקה את נימוקי סיעות העבודה ומרצ להבעת אי-אמון בעניין נתוני האי-שוויון של ה-OECD.