נאום של שלי במליאה לציון יום האשה הבינלאומי: איך ומתי נעשיתי פמיניסטית, על המהפכה לזכויות נשים שרשמה הרבה הישגים אבל עודה בעיצומה, מתקדמת ונסוגה כל הזמן, על עובדות הנקיון כמשל, ועל היחס השוביניסטי האלים לגילה אדרעי יו"ר ועד עובדי הרכבת

7 במרץ, 2012

הישיבה השלוש-מאות-ושלושים של הכנסת השמונה-עשרה

יום שלישי, י"ב באדר התשע"ב (6 במרס 2012)

ירושלים, הכנסת, שעה 15:00

 

הצעות לסדר-היום
ציון יום האשה הבין-לאומי

 

 

שלי יחימוביץ (העבודה):

"אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני פמיניסטית. אני פמיניסטית מגיל 14. עד אז לא ידעתי את פשר המלה "פמיניסטית". נעשיתי פמיניסטית ביום הראשון ללימודים של כיתה ח' בבית-הספר הממלכתי ב' ברעננה; הפרידו בין הבנים והבנות, את הבנים שלחו ללמוד חקלאות ואת הבנות תזונה וכלכלת בית. המורה לתזונה וכלכלת בית נכנסה לכיתה, ועוד לפני שבירכה אותנו לשלום כתבה בנחרצות על הלוח כך – תפקידי האשה: לכבס, לבשל, לגהץ, לנקות, לטפל בילדים; ועוד כהנה וכהנה. היו שם שבעה תפקידים.

אני זוכרת את תחושת החרון שעלתה בי, ותחושת האי-צדק, שלא ידעתי עוד להגדירה ולשים אותה תחת אידיאולוגיה פמיניסטית, ויצאתי בחמת זעם מהכיתה תוך שאני מפטירה לעברה שאני מייחלת לעצמי עתיד טוב יותר. זאת היתה הפעם הראשונה שנעשיתי מודעת לתפקידים שאותם מייעדים מלכתחילה לנשים ומגדלים אותן אליהם. והחל ברגע הזה – החל ברגע שהתודעה נצרבת, אי-אפשר כבר שלא לראות יותר; אי-אפשר שלא לראות שמקומן של נשים בחברה הוא תמיד, תמיד כמעט, נחות מזה של גברים. ובכל פעם שאני אומרת את הדברים, אומרים לי: אבל ראי, פלונית ואלמונית הרי היא נשיאת בית-המשפט העליון, ואת, ואילנה דיין – יש שמות רגילים ששולפים אותם תמיד. השמות האלה אינם מספיקים. אינם מספיקים, כי כשמסתכלים על התופעה ממעוף הציפור, או בתמונת לוויין, על מקומן של נשים – סוציולוגית, כלכלית, מעמדית, ריבודית – לעולם לעולם נחיתותן של נשים נשארת, גם אם יש יוצאות מן הכלל. גם בתוך כל מעמד ובתוך כל מקצוע, גם אצל העשירים, גם אצל העניים וגם אצל מעמד הביניים, נראה שהנשים עודן סובלות מנחיתות אינהרנטית בכל תחומי החיים. קשה לי להגיד את זה, כפמיניסטית, אבל זאת עובדה.

ובכל זאת, למרות הדברים האלה, אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה היסטורית. המערכה הפמיניסטית היא מהפכה טרייה יחסית, ועד לפני פרק זמן קצר, 100 שנה, אפילו עשרות שנים, נשים לא הורשו להחזיק בבעלותן רכוש, הן לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב, לפעמים לא הורשו לרכוש השכלה אקדמית, לא הורשו לבחור ולהיבחר. לכן, ההתקדמות היא באמת מדהימה ומפעימה. להיות בעיצומה של מהפכה כזאת זאת זכות גדולה מאוד.

למרות ההתקדמות הזאת, ולמרות השיפור במעמדן של נשים, על פני הגלובוס כולו וגם במדינת ישראל הפריזמה העיקרית לבחינת מצבן של נשים היא חלוקת הטובין בחברה – מנעד הכוח. כמה הן מרוויחות? איזה אחוז של ההון נמצא בידיהן?

כשאנחנו מסתכלים אל החברה הישראלית, אל חלוקת הממון ואל מצבן של נשים בעולם העבודה, אנחנו מגלים שהרגרסיה בעולם העבודה, והעובדה שהעולם הזה נעשה אפל ופרוע, עם רמות ניצול גבוהות מאוד ועם אובדן הביטחון התעסוקתי - - -

רוני בר-און (קדימה):

"העבודה", אמרת?

שלי יחימוביץ (העבודה):

אמרתי "העבודה", כן, "עולם העבודה" אמרתי, לא "מפלגת העבודה".

כשאנחנו מסתכלים על עולם העבודה, ואנחנו רואים את הכאוס ששורר בו, ואת מספר העובדים העניים ההולך וגדל, ושיטות ההעסקה הנצלניות שפושות יותר ויותר, ולא נבלמות, חרף המאמצים של כמה מאתנו, אנחנו רואים שגם בעולם הזה, שבו המצב מידרדר, מצבן של הנשים מידרדר יותר.

בואו ניקח את המנקה – את המנקה, את החוליה החלשה ביותר. פעם, במקום העבודה שבו עבדה המנקה, ידעו את שמה, ידעו מי היא. היא גם קיבלה את השכר שלה מהמעסיק; ידעו מתי נולד לה ילד; ידעו מתי, חלילה וחס, היא הולכת לעולמה, והלכו להלוויה שלה. היום היא יכולה להיפצע, היא יכולה ללדת ילדים, היא יכולה להיעלם יום אחד, והיא יכולה גם למות בלי שהמעסיק בפועל שלה ידע, כי במקומה תבוא אחרת, שלעולם לעולם גם תשתכר 22 שקלים ו-4 אגורות לשעה. זה שכר המינימום השעתי היום.

וכשאנחנו מסתכלים על המאסה של המקצוע הזה, הניקיון, שתמיד הוא היה בידי נשים, באופן מסורתי, אפילו על המאסה של המנקות, אנחנו רואים איך מצבה של החוליה החלשה ביותר נעשה גרוע עוד יותר. וכך אנחנו לוקחים חטיבות שלמות של מקצועות: עובדות סוציאליות ומורות ואחיות – כל הקבוצות האלה נפגעות מבחינת ביטחונן התעסוקתי יותר ויותר, וכן, יותר מאשר נפגעים גברים. אם כי כמובן גם גברים – בכלל, בני-אדם בכלל, סופגים את נחת זרועו האלימה של עולם העבודה, שהולך ונעשה פרוע יותר ויותר עם עבודה מאורגנת שהולכת ומתערערת.

אגב, גם כל פורום – גם במקצועות הנשיים, כשאני מגיעה לדרג הניהולי, או לחלופין לדרג של נציגות העובדים, אנחנו נמצא שם תמיד רוב של גברים. כלומר, גם כשנשים כבר מאכלסות תחום מקצוע באופן מאוד-מאוד אינטנסיבי, מי שמנהל אותן הם עדיין גברים.

אני רוצה לסיים את הדוגמה הזאת בדוגמה טרייה ואקטואלית. גילה אדרעי, ראש ועד עובדי הרכבת. ועד עובדי הרכבת מנהל קרב מקצועי, לגיטימי לחלוטין, נגד הפרטתה של רכבת ישראל ונגד הפיכת העובדים לעובדי קבלן. זה ועד שלא סובל מפופולריות-יתר, נאמר בלשון המעטה, למרות שיש הרבה מאוד איוולת בתמיכה בהפרטה הרכבת. אם יש איזושהי הפרטה בעולם, איזושהי הפרטה, שהוכחה ככישלון קולוסלי, זאת הפרטת הרכבות. בבריטניה, למשל, שילמו מאות בחייהם על הפרטת הרכבת. המסילה הולאמה מחדש אחרי שהופרטה בתקופת תאצ'ר. כל הפעלת הרכבות על כל רכיביה נרכשה בידי בעלי ממון, השירות הידרדר, הבטיחות ירדה, העובדים הקבועים כמובן הושלכו, ומי שסבל היה הציבור. לכן, אם הציבור צריך לנהל איזשהו מאבק, זה מאבק על השארת התחבורה הציבורית בכלל והרכבת בפרט בבעלות המדינה ובאחריותה – לא, לא תוך כדי ייבוש, לא תוך כדי ניהול כושל, לא תוך כדי מינויי מנהלים מפוקפקים והטיות מכרזים, אלא בניהול אמיתי, בהנהגה של מדינה את התחבורה הציבורית. על זה צריך היה להיות המאבק.

והנה, המאבק הזה זוכה לקיתונות של בוז והתנכרות. אני מכירה את זה, זה לא חדש, אבל כאן יש לנו ניואנס נוסף: בראש ועד העובדים עומדת אשה, ולא סתם אשה אלא אשה מזרחית, גילה אדרעי. ראו איך הפכו אותה למכשפה. זו כבר לא ביקורת לגיטימית. לא, לא. ממש לא. זו לא ביקורת לגיטימית, גם לא של מתנגדי העבודה המאורגנת על העבודה המאורגנת. אפילו זה לא. תראו כמה אלמנטים חשוכים של מיזוגיניה, של עוינות כלפי נשים, של התייחסות למראה שלה, שאינם ממין העניין. אני לא אחזור אפילו על הדברים, כי אני לא רוצה להוסיף עלבון על עלבון, אבל תראו מאיזו תת-תרבות נשאבים הכינויים נגדה.

מאיפה מעיינות השנאה האלה? מה קרה? יש יושבת-ראש ועד שהיא אגרסיבית, כן; והיא מנהלת מאבק נחוש, כן – מאבק שרוב הציבור אולי לא מבין אותו, יכול להיות. אני מכירה עוד כמה מאבקים מקצועיים שהציבור אינו מבין אותם. וזה אחד היעדים שלנו, להראות את הדרך הנכונה ולהראות שלפעמים התודעה משתבשת בידי בעלי אינטרסים שגוררים אחריהם ציבור שבעצם באמונתו גורם נזק לעצמו. אבל כאן – כמה אלמנטים שאינם רלוונטיים ונובעים מאותו מקום חשוך וקמאי של אי-הכרה ואי-נכונות לקבל נשים בעמדות הנהגה.

והדוגמה הזאת, הכל-כך בוטה, כל כך כעורה, כל כך מעוררת התקוממות של גילה אדרעי היא סוג של לקח, מדי פעם תזכורת. בגלל שאני פמיניסטית כל כך הרבה שנים, לפעמים אני מודה: אני מתייגעת מלעסוק בעניין הזה. אבל בכל פעם זה מוטח בפרצופנו, שוב ושוב, כל שבוע באופן אחר, כל פעם פרשה. בשבוע שעבר, במוקד השבוע עמדה פרשת נתן אשל ואותה עובדת שפניה נותרו חסויות עד עצם היום הזה, כאילו היא עשתה דבר רע, אבל כל שבוע והתזכורת שלו. השבוע הזכירה לנו גילה אדרעי שלא פשוט להיות אשה, ובוודאי לא פשוט להיות אשה בעמדת הנהגה, ועוד יותר לא פשוט להיות אשה בעמדת הנהגה כאשר את נוקטת דרך שאינה זוכה לקונסנזוס. תודה רבה."