על נדבות לפסח, שיטה כלכלית אלימה, וצדקה במקום צדק

5 באפריל, 2012

 

"אצולת הנדבנות מזועזעת" הוא מאמר שלי שהתפרסם במוסף הארץ לפני 8 שנים. נתניהו היה שר אוצר בממשלת שרון, אני הייתי עיתונאית, מראיינת ובעלת טור בערוץ 2. להיות "חברתי" היה אז מאוד לא אפנתי. השיח הסוציאל דמוקרטי לא היה קיים בכלל. הוא נחשב קיצוני ולא לגיטימי. זו היתה תקופה אפלה, שבה הניח נתניהו את יסודות הקפיטליזם האלים ודהר אתו בכל הכוח: קצבאות זקנה קוצצו בחדות, הפרטות השתוללו, כמות עובדי הקבלן זינקה, הרפורמה במס של נתניהו (שנמשכת עד היום) העשירה את העשירים באופן חסר תקדים, העוני העמיק קשות, ותרבות נדבות וולגרית ועתירת יחסי ציבור פרחה.

בעיתון הארץ (זה היה לפני הולדת דמרקר) פורסמה כתבה של אסתי אהרונוביץ' תחת הכותרת "הלכנו ממקום למקום ולקחנו". הימים היו ימי הסתה אלימה נגד עבודה מאורגנת, אבל הכתבה הזאת הגדילה לעשות ועסקה בהסתה של ממש נגד העניים מקבלי חבילות המזון, ותיארה אותם כנצלנים, מניפולטיביים, אגרסיביים, לא מנומסים וכפויי טובה.

המאמר הזה שלי פורסם כתגובה לאותה כתבה באוקטובר 2004 במוסף הארץ. לימים שמחתי למצוא קטעים ממנו בספר לימוד של הבת שלי ב"תרבות ישראל". הוא גם מופיע בספר שלי "אנחנו", ונוכח הדיון המחודש והמוצדק על הכלמת פניהם של העניים בחלוקת נדבות פומבית, אני מביאה אותו שוב, לכבוד החג.

 

 

אצולת הנדבנות מזועזעת

העשיר לא מרוצה יותר מהעני שלו. הוא רצה את העני בתלבושת מסורתית של שבט העניים - בלויי סחבות, עור ועצמות, כנוע, שקט, ואסיר תודה על כל מה שנותנים לו. כעת, מתברר, העשיר חש מרומה. עבדו עליו. הבטיחו לו עני אסלי, ופתאום הוא קיבל עני מקולקל. כזה שנדחף בתור לאוכל, והולך לשני מקומות שונים לקבל חבילות מזון. נצפתה גם ענייה עם גוונים בשער, ועוד אחת עם פלאפון. אצולת הנדבנות מזועזעת.

וזה עוד לא הכול. פעילת נדבנות ראתה אישה לוקחת חבילת מזון, ואחר כך עולה על מונית לשכונת התקווה! היא חישבה ומצאה שהמונית עלתה לא פחות משלושים שקלים. והרי האישה היתה אמורה ללכת ברגל, בחמסין, לתחנה המרכזית, ומשם לקחת אוטובוס, כמנהג עדות העניים. ופתאום היא לוקחת מונית. ענייה. משכונת התקווה. מונית. משהו כאן בהחלט לא מסתדר לה בפאזל.

העניים ה"לא אמתיים" גם מתראיינים לכלי התקשורת. והכי גרועים, כך עולה מן הכתבה, הם אלה שהתראיינו יותר מפעם אחת. כמה יש כאלה? אחד? שלושה? מספיק כדי להרגיז את קוראי הארץ ואת כותביו. בוודאי מספיק כדי להפיק כתבה שכל שורה שלה היא דה-הומניזציה של מאות אלפים, שהוכו שוב ושוב בידי אותה מדיניות כלכלית שהעיתון מגבה בלהט של להקת מעודדות משולהבת.

ואם התראיינו, אז מה? הרי עמותות ההאכלה במו ידיהן קשרו עצמן אל מופעי הצדקה הראוותניים של ערוץ 2, תוך שהן מאפשרות למצלמות להנציח את רגעי המתן בסתר (אכן, אוקסימורון), מפארות את עצמן, ומספקות לכלי התקשורת מרואיינים נזקקים כדי להפוך דיון כלכלי וחברתי נוקב למופע ביזאר פורנוגרפי של מסכנות. להתרעם אחר כך על איזה טיפוס שהתראיין שוב ושוב? זה מה שמדיר שינה מעיניכם?

במיוחד גואה הטרוניה על כפיות הטובה שהופגנה בארוחת הגורמה שבישלו השפים ישראל אהרוני ורפי כהן בבית התמחוי של עמותת "סועדים". הנדבנים התעלו על עצמם והעניקו לעניים לא סתם מצרכי יסוד, שהם המזון שהעני שלהם צורך בדרך כלל; את הטופ שבטופ הם נתנו, את פטריות הכמהין האנושיות הפרטיות שלהם בדמותם של אהרוני וכהן.

והעניים? לא רק שלא הסתדרו בשקט בתור, מודים ברטט על פיסת האלוהות שהורעפה עליהם ערב החג. במקום לאכול באנינות את הקציצות ה"נמסות בפה" ולשבח בהכרת תודה את עפיצות הרוטב - הם באו שעתיים לפני הזמן (לא סיפרו להם שצריך לדפוק איחור אופנתי לפני ארוחות גורמה) ונדחפו בתור. ילדי המעמד הגבוה, שהובאו לשם כדי לקבל את העניים במאור פנים - עוד לא התאוששו מהטראומה. אכן, דניאל, מיכאל, זואי ואגם - מראות קשים.

מן הכתבה למדתי על עשירים טובי לב, תמימים ומנוצלים, החפצים רק לתת ולתת, לעומת עניים דוחים ושקרנים המבקשים רק לקחת ולקחת. כבר התרגלנו למסעות ההסתה נגד העובדים שעוד נשאר להם משהו - אלה שיש להם קביעות, פנסיה, ועד עובדים שיגן עליהם, משכורת סבירה. אלה קמפיינים שמנהל שר האוצר (אז בניימין נתניהו, ש.י) בעקביות, בגיבוי אינטנסיבי במיוחד של עיתון הארץ. העובדים המאורגנים הוכרזו מזמן נטל על כלכלת המדינה החופשית, שבה יש מקום רק לשתי קבוצות: בעלי ההון מחד גיסא, עובדי קבלן מאידך גיסא. עד היום נשמרה איכשהו ההפרדה בין העובדים ה"רעים" וה"מפונקים" ובין "המסכנים באמת". כעת הגיעה תורה של הכפשת נזקקי בתי התמחוי.

ובכל זאת, הכתבה הזאת היתה חשובה ונחוצה כדי להאיר עוד פן של תרבות נדבנות וולגרית ומיוחצ"נת שפרחה כאן לאחרונה. הפטפוט החופשי הזה של הנדבנים, תום הלב הגס הזה, כאילו ישבו לקונן בסלון ביתם, החירות שחשו בהתראיינם לאסתי אהרונוביץ - כל אלה הם עוד נדבך חשוב בתיעוד הכלכלה המעוותת של התרומות.

בעניין אחד אתם צודקים, נדבנים יקרים. אכן אין לכם אפשרות לדעת מי באמת "זכאי" לנדבתכם. לכך נועד המוסד לביטוח לאומי, המחזיק במאגר הנתונים השמי המפורט ביותר על מצבם הכלכלי והסיעודי של אזרחי ישראל. לעתים המבחנים שהוא עושה למקבלי הקצבאות מקוממים מאוד. במיוחד נוכח העובדה שיש שפע של קצבאות לעשירים, המחולקות ללא שום מבחן: הטבות מופלגות במס חברות, שיפוי מעסיקים, מה לא. אבל למרות ההסתייגות, הביטוח הלאומי יודע מי זכאי. לא אתם. אלא שהאוצר מצדו מאלץ את הביטוח הלאומי להפסיק לסייע גם לאלה שמגיע להם, שכן הקריטריונים לקבלת הקצבאות מקשיחים והולכים באופן שרירותי.

לוקחי הנדבות אינם נפגעי סופת הוריקן או התפרצות הר געש שיש לשלוח להם בדחיפות שמיכות ומזון, אלא נפגעי אידאולוגיה כלכלית ימנית קיצונית המיתרגמת במהירות אדירה למדיניות כלכלית הרסנית. לוואקום הזה, להתנערות של המדינה מאזרחיה, לשם אתם נכנסים עם האורז והפסטה שלכם.

מן הכתבה עולה שקצת נמאס לכם. הפנו אפוא את המיאוס הזה מהאומללים שמרגיזים אתכם - אל הסיבה שהפגישה אתכם אתם. קראו תיגר על מדיניות כלכלית ששולחת אותם אל תורי האוכל. התחילו להפנות את האנרגייה הטובה שלכם למקומות נחוצים וחשובים יותר, אם גם מורכבים יותר, של פעילות ציבורית: רתמו את הנגישות שלכם למקבלי ההחלטות, לבעלי ההון, לאמצעי התקשורת, והובילו מחאה עזה ולובי חזק ומתוחכם, שישנו את ההחלטות הפוליטיות המתקבלות בכנסת ובממשלה. אלו הגורמות לכך שיותר ויותר אנשים נזקקים לנדבתכם. פעלו לכך שעובדים (חצי מהעניים הם אנשים עובדים!) יקבלו שכר מינימום הוגן. הילחמו נגד הקיצוץ האגרסיבי והבלתי אחראי בקצבאות. השכר לעובד והקצבה לנזקק צריכים להיכנס ישירות לחשבון הבנק של האדם, לא כתרומה מכם. המגע הפיזי הזה בין ידכם המושטת ובין ידו המקבלת הוא מגע לא טוב ואסור שיתקיים.

ואנא, הימנעו מלהכפיש אותם גם אם עייפתם מהם. העובדה שחילקתם להם אוכל אינה מקנה לכם זכות לעשות זאת.

תרומה של אדם לחברו היא מעשה יפה ונאצל. אדם גורע מעצמו כדי לעזור לחברו, בלא לבקש תמורה. ובסתר. אבל תרומה עלולה להיות חרב פיפיות בשל גחמנותה. ברצותו, ייתן העשיר, ברצותו ייקח. רגע יאהב את העניים ורגע יימאס לו מהתנהגותם הבלתי נאותה. צורכי יסוד כמזון, חינוך ובריאות - אסור שיהיו בידיהם של נדבנים. תפקידה של המדינה הנאורה לדאוג לכך שיהיו נגישים לכל אזרחיה, תמיד, ובלי קשר למצבי רוח ציבוריים מתחלפים.

צדקה אינה תחליף לצדק חברתי וכלכלי, אבל היא עלולה להעניק לממשלה פסק זמן מלאכותי ובכך לאפשר לה להמשיך במעשיה הלא מוסריים בלי שמקבלי ההחלטות או הציבור יעומתו עם תוצאות המעשים.