שלי בטקס אזכרה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל 2012 בית העלמין הצבאי בבנימינה: "על אף שהשמש זורחת בכל בוקר מחדש, ועל אף שהחיטה צומחת שוב והילדים משחקים בגנים, לעולם לא נשכח את הנופלים"

25 באפריל, 2012

מדינה שלמה עמדה דום עכשיו לזכרם של הנופלים. בדקות האלה חשנו כולנו יחד, בעוצמה רבה וכגוף אחד את את הכאב העמוק של האובדן ושל השכול.
והגם שהכאב הוא כאב לאומי וקולקטיבי, אנו יודעים באופן חד ומר כי הוא לעולם לא ישווה ליגון הפרטי שלכם - אמהות ואבות, בנות ובנים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קרובים, חברים ואוהבים. אתם, אשר נושאים עמם את הצער בכל אשר תלכו, גם, ולפעמים אפילו ביתר שאת, ברגעים יקרים ונדירים של שמחה ונחת.
לפני תשעים שנה, הקימו כאן בני גבעת עדה ובני זכרון, יחד עם עולים חדשים בני העליה השלישית, באהבה, במחשבה תחילה ובקפידה – את בניימינה, ששמה יצא לתהילה. הם יבשו את הביצה, סללו כביש, הניחו מסילת ברזל, חפרו באר, בנו בתים. מחלונות הרכבת בקוו בירות קהיר, שעצרה כאן בתחנה, היה אפשר לראות חקלאים נפלאים מעבדים את אדמותיהם ומטפחים את משקיהם המשגשגים.
חוט בלתי נראה אך חזק מאין כמותו של היסטוריה, גורל, הכרעות ותקוות עובר ביניהם –לבינינו, העומדים כאן. ובתווך, יוצרים את החוט הזה, מחזקים אותו, בלתי נשכחים - עשרים ושבעה האנשים הצעירים שנפלו בעת מילוי תפקידם, בהם כאלה שהספיקו להקים משפחות משלהם, והם טמונים כאן בבית העלמין הצבאי של בניימינה.
משא הכאב על כך שאנם עמנו, מלווה אותנו כצל כבד. הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק על הגנת המדינה. מדינה שהיא תוצאת המעשה הציוני הייחודי והמופלא של אותם מייסדים. פיסת היסטוריה דואבת זאת משרטטת רקמה אנושית, אידיאולוגית ולאומית שאנו חיים לאורה, ולצד הכאב המר היא מעניקה לחיינו פשר ומשמעות.
לעיתים קרובות אנחנו שומעים על כך שאנשים, לכאורה, עושים רק מה שמשתלם להם. היום, ביום הזכרון, אנו נזכרים גם בעדות המוצקה לכך שלא כאלה הם פני הדברים. עשרים ושבעה הנופלים הטמונים כאן, בצילם של הברוש והאורן, חיילי צה"ל, אנשי מג"ב ומשטרה - לא עשו מה שהשתלם להם. הם שרתו את המדינה בגלל הערבות ההדדית, ובגלל האמונה העזה בקיומו של המפעל הציוני, ובגלל המשפחה, ובגלל החברות, ובשביל המדינה, וגם -פשוט משום שהיה צריך.
אף לא אחת מהסיבות האלה אינה סיבה אינטרסנטית או כדאיניקית. ולכן במותם שהוא כה בלתי נתפס, הם מהווים תזכורת כואבת לטבעו הטוב והנשגב של האדם ולמוסר האנושי.
ככל שגוברת עוצמתו של האובדן האישי, ככל שגובר הכאב הפרטי שאין לו חקר, מזדכך הציווי שחל עלינו ונעשה נוקב וחד יותר. להמשיך ולעמול על כינונה של חברת מופת. מדינה חופשית, דמוקרטית וצודקת. כזו שאינה סתם חיה את החיים, אלא יוצקת לתוכם כל הזמן משמעות ערכית. ערכים ציוניים, יהודיים, שוויוניים, דמוקרטיים, והומניסטיים. חברת מופת שיודעת לאחוז בחרב ולגונן על עצמה מפני אויבים, אך גם חותרת לשלום עם שכנותיה, ואינה שוכחת להיות חברה צודקת גם בתוכה פנימה.
שיגרת החיים הנמשכת מסביב כל ימות השנה, היא לעיתים בלתי נתפסת, כפי שכתבה במקום אחר ובזמן אחר בת קיבוץ בית השיטה שאיבד בבת אחת אחד עשר מבניו, והוא כה הולם גם את המקום היפה הזה:
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סף
וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיופִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.

וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
ואת הפליאה הזאת, על כך שהטבע נוהג כהרגלו, ואפילו שגרת החיים מעזה להימשך, הביע גם בן בניימינה, אהוד מנור זכרו לברכה, בשיר שבו הוא סופד לאחיו הצעיר יהודה, שהיה בן 19 עת נפל בקרב ליד תעלת סואץ במלחמת ההתשה, וגם הוא טמון כאן:
אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אנחנו חיים במדינה שבה שוב ושוב, וזה לא מובן מאליו, והבחירה נעשית בכל פעם מחדש, אנחנו מאשררים את הבחירה של ילדינו, בכל מחזור גיוס, ללכת לצבא ולהעמיס על כתפיהם הצעירות משא כבד שנראה בלתי אנושי לפעוטות שהיו עד לפני רגע. כל מצבה ומצבה כאן מספרת את סיפורם של חיים צעירים שלמים כאלה, של אהבה ושל תקווה שנגדעו בעודם באיבם. ועל אף שהשמש זורחת בכל בוקר מחדש, ועל אף שהחיטה צומחת שוב והילדים משחקים בגנים, לעולם לא נשכח את הנופלים. מי יתן ונהיה ראויים להם. מי יתן וסבלכם שלכם לא יהיה לשווא.
יהי זכרם ברוך.