שלי יחימוביץ' עדיין עוסקת בכותרות - The Marker

3 בנובמבר, 2007
מאת איתמר לוין

כישוריה של שלי יחימוביץ' כפרלמנטרית עדיין טעונים הוכחה. ככלות הכל, מדובר בחברת כנסת טרייה, נטולת כל ניסיון פוליטי, המכהנת בבית המחוקקים שלנו פחות משנתיים. לעומת זאת, אין זה מפתיע שכישוריה התקשורתיים הרבה יותר ברורים. הלא זה מה שהיא: שדרנית רדיו.

קשה לקרוא לשלי יחימוביץ עיתונאית, שכן לי לפחות קשה להיזכר מתי יצאה לשטח והביאה גילוי אמיתי. נכון, היא יודעת לראיין - אבל זו לא ליבתה של העבודה העיתונאית. תשוו את יחימוביץ' לאילנה דיין או לאורלי וילנאי-פדרבוש, ותבינו למה אני מתכוון.

יחימוביץ' יודעת לעשות נהדר עוד דבר: להשתלח. היא עושה את זה במיוחד בנושאים של זכויות האשה, לעיתים בלי שום קשר לעובדות. כך, למשל, לפני מספר שנים החליטה יחימוביץ' שמנכ"ל של גוף ציבורי מסוים אשם בהטרדה מינית - על סמך תביעה אזרחית שהגישה עובדת שפוטרה. כאשר קבע בית הדין לעבודה שאותה עובדת משקרת במצח נחושה ושהדברים לא היו ולא נבראו, לא שמענו מיחימוביץ' אף מילה של התנצלות או של תיקון (גילוי נאות: מדובר באדם שיש לי עימו קשר מקצועי ואישי הדוק).

בפרשת קצב, יחימוביץ' שמה את עצמה לחוקרת, תובעת, שופטת ותליינית גם יחד. מבלי לזלזל כמובן כהוא זה בחומרת מעשיו של הנשיא לשעבר, ליחימוביץ' - כמו לרוב מי שכתב וכותב על הפרשה - אין ולא היה מידע מספיק על מנת להגיע לקביעות נחרצות כל כך. כאשר משהו לא הסתדר עם הקביעות של יחימוביץ' - היא החליטה שהבעיה נעוצה בעובדות, בפרשנות או ביועץ המשפטי לממשלה. Don't confuse me with facts (אל תבלבלו אותי עם עובדות).

כאשר הפכה יחימוביץ' לחברת כנסת (ולא שכחנו את הליקוק שלה לעמיר פרץ ערב שיבוצה ברשימת העבודה), הפכו תכונות אלו למסוכנות. את ההוכחה לכך קיבלנו אתמול, באישור הטרומי של הצעתה להגביל את שכר הבכירים בחברות הבורסאיות. אפילו בקנה המידה של הכנסת בשנים האחרונות, דומה שהצעה זו שוברת שיאים של פופוליזם.

ודאי שהשכר בחברות הבורסאיות עבר מזמן את גבולות ההיגיון והטעם הטוב. ודאי שהפערים מציקים. ודאי שהמחוקק רשאי להתערב גם במשק חופשי אם הוא נתקל בכשלי שוק. אבל האם זהו המקום הראשון, השני או אפילו העשירי לו יש להקדיש את תשומת הלב?

מה עם אלפי העובדים בשירות הציבורי, המקבלים שכר מופרז ואף מטורף רק משום שהם תופסים את המשק בגרונו? קחו למשל את הנתבים בנמלי הים, ששכרם לעיתים כפול משל מנכ"לי הנמלים - רק משום שהם מסוגלים לסגור את המדינה בהינף יד. קחו שורה ארוכה של עובדים זוטרים בחברת החשמל - מנהלי משמרות, טכנאים ואחרים - המשתכרים יותר מהמנכ"ל והיו"ר יחדיו, רק בשל יכולתם להחשיך את המדינה.

ומה עם מאות עובדים בשירות הציבורי, ששכרם מרקיע שחקים רק משום שהצליחו לסדר לעצמם עצמאות מכל פיקוח? כך למשל חלק ניכר מעובדי בנק ישראל ומשרד מבקר המדינה.

ומה עם חברי הכנסת עצמם, אלו הנהנים מפנסיות לכל החיים אפילו אם כיהנו פחות מקדנציה אחת? אלו המקבלים תקציב נדיב ל"קשר עם הציבור", שכל קשר בינו לבין הציבור מקרי בלבד? אלו שאנו ממשיכים לשלם עבור הטלפונים שלהם והעיתונים שלהם זמן רב לאחר שסיימו את כהונתם?

ולא שכחנו את צה"ל - הצבא המאמין שביטחון קונים באמצעות כוח אדם מיותר ותנאי שכר ופרישה חסרי תקדים. הצבא שרבים מחייליו מבלים מדי יום בשוטטות בקניון עזריאלי. הצבא שהעדיף מקלחות צמודות במפקדה החדשה של חיל האוויר על פני שעות טיסה.

מול כל אלו, ניצבים עשרות אלפי עובדים בשירות הציבורי הנאלצים לסמוך על השלמת הכנסה כדי להגיע לשכר המינימום. מורים, עובדים סוציאליים, שוטרים ורבים אחרים, המעניקים לציבור שירות חיוני וסיזיפי, ויכולים רק לחלום על המשכורות של אלו שהצליחו להתחבר לעטיניה של המדינה. עובדי רשויות מקומיות ומועצות דתיות, ששכרם מולן במשך חודשים ושנים, ואשר שביתותיהם ותחינותיהם אינן מזיזות לאיש.

אבל שלי יחימוביץ' יודעת היטב, שאם תגיש הצעות חוק שיטפלו בעיוותים הללו - אלו שבאים ישירות מקופת הציבור ופוגעים ישירות בציבור - היא לא תקבל את הכותרות בהן היא מעוניינת. היא גם יודעת, שניסיון לטפל בבעיות האמיתיות יעלה אותה על מסלול התנגשות עם גורמים רבי כוח הרבה יותר מאשר בעלי השליטה בחברות הבורסאיות - הוועדים הגדולים.

שהרי מה עושים הוועדים הגדולים וההסתדרות? הם לא מגינים על העובדים החלשים. הם מגינים על העובדים החזקים, המיותרים והמדושנים. דוגמא קטנה: נניח שהנמלים יופרטו; האם הבעלים החדשים לא יזדקקו לסוורים, עובדים רציף ודומיהם? ודאי שכן. האם לא יעדיפו את העובדים הנוכחיים והמנוסים? ודאי שכן. אז היכן יחסכו? במשכורות המנופחות של הנתבים.

ואגב: כדרכם של פופוליסטים, יחימוביץ' מפספסת עוד נקודה. כ-40% מאותו שכר גבוה של המנהלים בחברות הבורסאית הולכים לקופת המדינה. אם הכסף יישאר בקופת החברה ויגדיל את רווחיה, ישולם עליו מס חברות של כ-30%, ואם יימשך הכסף כדיווידנד בידי בעלי שליטה - הוא יחויב במס של 25%. אבל יחימוביץ' מן הסתם לא טרחה לעשות את החישוב כמה תפסיד המדינה, רק כדי שהיא עצמה תקבל עוד כמה אינצ'ים בעיתונות ועוד כמה דקות מסך.

כי בסופו של יום, שלי יחימוביץ' היתה ונשארה אשת תקשורת. בזה, חייבים להודות, היא מוצלחת. אולי כדאי שתיזכר, שכעת היא ניצבת מצידו השני של המיקרופון, זה שחייב לעשות ולא יכול לטעון שהכל דיבורים.

הכותב הוא מנהל הפרסומים בלשכת רואי חשבון. המאמר מבטא את עמדתו האישית בלבד.

פורסם ב-The Marker