כשהבושה נעלמת מגיע תור החקיקה - The Marker

6 בנובמבר, 2007
היצרים הגועשים בהם נתקלה הצעת החוק המאופקת שהעליתי בדבר הגבלת שכר הבכירים, מחייבים תשובה מסודרת - ערכית, פרקטית, כלכלית וצרכנית. שני תהליכים מהופכים מתרחשים בו בזמן בעולם העבודה: מצד אחד נוצרים מנגנוני ניצול משוכללים, אשר כל ייעודם הוא "להקטין את עלות השכר"; כלומר לייצר זן שלם של עובדים אשר לעולם יישארו עניים מאוד. הם נוכחים-נפקדים במקומות העבודה: נמצאים שם, אבל מקבלים את שכרם דרך מתווך, שכל תפקידו הוא לגזור קופון על ראשם ולפטור את מעסיקם האמיתי מאחריות לגורלם - בין אם אחריות מוסרית ובין אם אחריות פלילית לקיום חוקי העבודה וחוקי המגן.

עובדים אלה משתכרים, במקרה הטוב, שכר של 19.95 שקל בשעה, וברוב המכריע של המקרים הם קורבן לעבריינות שיטתית על חוקי העבודה וחוקי המגן. לצדם מנסים לשרוד העובדים "הרגילים", אלה המשתכרים שכר בינוני ביותר ונהנים מביטחון תעסוקתי יחסי. אלה, בעיני מנהלים שאפתנים, לעולם יהיו אויבי ההתייעלות ונטל על כתפי החברה. למה לטרוח ולהפריש עבורם לפנסיה, לשלם עבורם דמי הבראה ולקנות להם שי לחג כשאפשר לעשות להם אאוט-סורסינג?

מנגד, בגלקסיה אחרת אבל באותו מקום עבודה ממש, נולדה ישות אחרת: השכירים המאוד עשירים. בשנים האחרונות האמיר שכרם של המנהלים, בעיקר בחברות הציבוריות, לסכומים דמיוניים העשויים להגיע גם למיליוני שקלים בחודש. לשכירים אלה יש בדרך כלל משנה סדורה באשר לצורך "להוריד את עלות השכר" ו"להתייעל" כדי להפגין את הצלחתם. עופר גלבוע, מנהל-שותף בפולגת, היה בשעתו דוגמה נהדרת לכך: בקול שבור הודיע ל-1,117 תופרות בשכר מינימום ששכרן גבוה מדי ועל כן הן מפוטרות, ועבודתן תועבר לתופרות בסין שעובדות תמורת דולר ביום, ותוך כדי רוקן את קופת המזומנים של החברה ומשך לעצמו שכר של 600 אלף שקל בחודש.

ואולם, הצעת החוק שלי לא באה רק למתן את הפערים המסוכנים בשכר. היא באה לגונן על הציבור כולו, ובעיקר על מעמד הביניים, המשמש פרה חולבת בסיפור הזה. כולנו מושקעים כיום בחברות הנסחרות בבורסה. הפנסיה שלנו שם באמצעות המשקיעים המוסדיים, וכמוה גם קופות הגמל וקרנות הנאמנות. כשדירקטוריון מאשר משכורת עתק למנהל, הוא מועל באמוננו ופועל בניגוד לאינטרסים שלנו, המשקיעים. הוא מייצר למעשה מסלול עוקף דיווידנד. במסלול המפוקפק הזה מגיעים לכיסי המנהלים כספים שהיו אמורים להגיע לקרנות הפנסיה ולחסכונות שלנו. הביקורת הפנימית בחברות האלה שואפת לאפס - ראו מקרה יעקב גלברד בבזק.

הצעת החוק שלי מנסה לרסן מגמה זו, שיש הסכמה בנוגע לממדיה הבלתי סבירים, וזאת מבלי לחרוג מכללי השוק החופשי. היא קובעת כי שכרו של הבכיר ביותר בחברה לא יהיה גבוה מפי 50 משכרו של בעל השכר הנמוך ביותר (לרבות עובד הקבלן). כמובן שגם פערי שכר אלה הם בלתי רצויים בעליל, אבל בהצעת חוק זאת יש ניסיון להציב מגבלות סבירות וניתנות ליישום. יש לשים לב כי בפועל אין כאן מגבלה על גובה השכר הגבוה בחברה. שכרו של מנהל מצליח יכול לעלות בלי הגבלה, אלא שלצורך כך יעלה בהתאמה גם השכר הנמוך בחברה. באופן כזה ייהנו גם בעלי השכר הנמוך מחלק מזערי בהצלחת החברה, יוקטן במידה מסוימת האי שוויון, וייווצר, לטובת הציבור הרחב, מנגנון טבעי לריסון שכר בלתי סביר של מנהלים.

כל המתנגדים לחוק סברו שהצעת החוק מוצדקת, אך מצאו פגמים במנגנון שלה. אפשר שיש מנגנון טוב יותר, ואם יימצא אשמח לאמצו. בשעתו האמנתי שדי בהפיכת השכר לשקוף לציבור כדי לרסנו. ברשות לניירות ערך העמידו אותי על טעותי. פרסום השכר הגבוה יוצר אצל המנהלים תחרות: של מי יותר גדול. וכשאלמנט הבושה נעלם, מגיע תורה של החקיקה.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה וחברת ועדת הכספים

פורסם ב-The Marker