אה, כן, הוא גם פיטר את כל העובדים (בילדותו פוטר אביו, אז הכל בסדר)

5 בפברואר, 2005
מגזין דה מרקר (ירחון הכרומו המגיע בתשלום לבתי המנויים, לא עמודי הכלכלה החדשים של "הארץ"), מקדיש את כתבת השער הנלהבת עד דמעות שלו לעופר גלבוע, שהיה מנכ"ל "פולגת", ולפני חודש רכש אותה עם משקיע נוסף והפך גם לבעלים. מגזין דה מרקר (ירחון הכרומו המגיע בתשלום לבתי המנויים, לא עמודי הכלכלה החדשים של "הארץ"), מקדיש את כתבת השער הנלהבת עד דמעות שלו לעופר גלבוע, שהיה מנכ"ל "פולגת", ולפני חודש רכש אותה עם משקיע נוסף והפך גם לבעלים.

זו הזדמנות נאה לקרוא במעוז הקפיטליזם כתבת תדמית חנפנית שברומניה של צ'אוצ'סקו וברוסיה הסטליניסטית לא הייתם קוראים. למגזין אין לינק, אז אחלוק עמכם את עיקרי הכתבה ואת רוחה הכללית.

מה לקח אתו גלבוע מהאנשים שעבד אתם? "יסודיות וירידה לפרטים" הוא לקח מיגאל ארנון, "חזון ואופטימיות" מדוב לאוטמן, "נחישות" מדוד עזריאלי, "קבלת החלטות מהירה" מרימון בן שאול. ממש בן-אלים. הווארד רוארק של איין ראנד. (אגב, לא ברור אם הוא זה שמעיד על עצמו או הכתב, הדברים כתובים בלי מרכאות, במסגרת מיוחדת ומודגשת, עם תמונותיהם של מאצילי התכונות הטרומיות).

כמו כן מובא רזומה מתיש ונוקדני, מתנועת הצופים דרך הטיול בדרום אמריקה ועד הלום, עת הוא מעניק לנו בראיון ראשון "מדריך לטרנד ניהולי חדש". הוא חולק אתנו תובנות על עולם הבד ("חליפה היא יצירה תלת מימדית"; "הצלחה אמיתית של אנשי שווק טמונה ביכולת לרתום את אנשי התפעול"; "זה הרבה יותר הגיוני שהמעצבים ישבו חמש דקות הליכה ממטה מרקס אנד ספנסר") וגם פכים קטנים מהמו"מ לרכישת פולגת ("הצדדים ישבו בשני משרדים זה מול זה – כלל במגדל המשולש ובארנבוים במגדל העגול. את האוכל הביאו לנו מהמסעדות בקניון, ואחד מעורכי הדין הגיע לישיבה ישר מחדר הכושר והספא").

יש תעלומה בכתבה: מיהם הגמדים הקטנים, האלמונים, הבלתי-מוזכרים שמייצרים את הבד ותופרים את החליפות? אה, מתברר שזה לא ממש משנה. רק לקראת הסוף אנחנו מגיעים למה שבעיני דה מרקר הוא לחלוטין לא פואנטה: "כאן התחיל השלב הקשה בקריירה של גלבוע. זו היתה הפעם הראשונה שנאלץ לשלוח הביתה עובדים ששרתו במפעל עשרות שנים. והוא לא שלח עשרה עובדים או מאה. כשהתחיל לנהל את בגיר, העסיקה החברה 1400 עובדים בישראל. כיום מספרם 230, וגם אלו הם בעיקר עובדי מו"פ ולוגיסטיקה. כשגלבוע נזכר בשנת 2001, שנת הפיטורים הגדולים, הוא משתתק לרגע ולוקח אויר. ניכר בו שלא קל לו להיזכר ברגעים הללו, שבהם נאלץ לעמוד מול מאות זוגות עיניים כבויות של עובדים קשי יום ולספר להם שבקרוב הם לא יהיו שם עוד. זה לא קל לאף מנכ"ל מן הסתם, וזה קשה במיוחד למי שאביו עבד במפעל טקסטיל ופוטר גם הוא... "הדבר היחיד שעוזר להתמודד עם סיטואציה כזאת, הוא הידיעה שפשוט אין לך ברירה..."

עוד שניה ונפרוץ בבכי בשל סבלו של המנכ"ל-בעלים. כל כך קשה לו. מה שעובר על המפוטרים זה פיקניק לעומת מה שעבר עליו. "פשוט לא היתה לו ברירה?" גלבוע דווקא מתאר מפעל משגשג עם ביקוש אדיר לתוצרתו. מה קרה אפוא? מרקס אנד ספנסר קיבלו הצעה זולה ב- 25% ממתחרה של בגיר, ודרשו הפחתה דומה גם מבגיר. תהרגו אותי ולא אבין איך בקשה להפחתה של 25% מיתרגמת לפיטורים המוניים של כל פועלי המפעל, סגירתו, והעברתו בפועל למצריים ולירדן.

את הכתבה הנואלת הזאת כתב באהבה אבי גינזבורג, ואילו עורך הירחון, שגיא חמץ, מוסיף תובנה משלו:

"כשעופר גלבוע, נושא כתבת השער שלנו, היה נער, פוטר אביו מחברת הטקסטיל שעבד בה... במעין סגירת מעגל, מבחינתו, השלים החודש גלבוע עסקה משמעותית בענף הטקסטיל (כשהפך לבעלים, ש.י)... בדיוק כמו אביו, גם גלבוע האמין בחברה והרגיש חלק בלתי נפרד ממנה, אבל לרגע אחד לא חשב שבעלי הבית יותירו אותו לעולם על כסאו. הוא גייס את כל כישוריו כדי להפוך בעצמו לבעל בית ולקחת שליטה על גורלו."

זו סגירת המעגל? תגידו, אני מבולבלת, או שסגירת מעגל היתה אמורה להיות תוכנית כלכלית חכמה ויצירתית שהיתה מביאה את גלבוע לכנס את עובדיו ולומר להם: את אבי פיטרו וזה היה נורא, אני מתחייב לפניכם שאני לא אשוב על העוול הזה, ואלחם על כל מקום עבודה, גם במחיר ירידה מסויימת ברווחיות"? (למשל). זה השבר וזה תיקונו? איך הגענו לגהינום המוסרי הזה, שבו הכל מעוות ומשובש?

*אגב, רוב הסיכויים ש-1170 תושבי קריית גת המפוטרים שכל חייהם עבדו במפעל – הפכו למה שבאוצר מכנים "מובטלים כרוניים." אבל אל יאוש: בקרוב יבואו החבר'ה האמריקאים המצויינים מתוכנית ויסקונסין (שעולים לנו 80 מיליון שקלים), ובכנפיהם "תקווה חדשה למובטלים הכרוניים" כפי שבישרו כמה עיתונאים במו פיהם.