שלי בפוסט על אלימות נגד נשים: "החובה המוסרית והאזרחית שלנו, כבני אדם, למנוע את הפשע ולהושיט יד"

29 במרץ, 2013

היא נרצחה הלילה. את שמה אנחנו עדיין לא יודעים.
היא היתה בת 45, אמא לבני 20, 18 ו-14.
הקטנה היתה ברכב שבו אבא רצח את אמא וראתה הכל.

הרבה נשים מוכות בידי בני זוגן. על רובן אנחנו לא יודעים. זה אחד הפשעים שבהם הקורבן מתבייש שהוא קורבן.
זה לא רק הכאב והסכנה שבאלימות עצמה, זה הטרור התמידי בבית, מחיקת האישיות.
אלימות נגד נשים בידי בני זוגן חוצה מעמדות, השכלה, לאום ועדות.

זה פשע אלים אבל שקט. כשהן מוכות הן בעצמן סוגרות לפעמים את החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו.
וכשהשכנים שומעים, הם לעיתים קרובות לא מתקשרים למשטרה, לא מתערבים.
לו היו רואים ברחוב את אותו גבר מכה אשה זרה היו נזעקים לחלצה, ומזמינים ניידת מהר.

על הפשע השקט הזה אנחנו שומעים רק כשהטרור הוא רצחני. וגם כאן המספרים מדהימים:
הקורבן האחרון היתה האשה החמישית שנרצחה השנה בידי בן זוגה.
בשנה שעברה נרצחו כך 20 נשים, ובשנה שלפניה 24 נשים.
לו זה היה מניין ההרוגות בפיגועי טרור, כבר היינו במלחמה. ואילו הטרור הזה - ממשיך לחלוף על פנינו.

החקיקה בישראל מספיקה. לא צריך עוד הצעות חוק. גם המשטרה עושה עבודה טובה.
נגמרו הסיפורים של שוטר שעושה "שלום בית". מתייחסים לזה כאל עברה חמורה לכל דבר.
שתי בעיות מרכזיות יש:
האחת היא שמערך הרווחה קורס, מופרט ומיובש, וקשה מאוד ללוות באמת משפחה שידוע לרשויות הרוווחה שיש בה אלימות.
והאחרת היא כולנו. המודעות שלנו. הקשב. לא להיות חרשים.
להקשיב, לשים לב.

לא להתעלם מסימנים כחולים על פניה, צווארה וזרועותיה של חברה לעבודה, שכנה, אמא של ילד אחר בגן.
לא להתעלם מקולות מנוסה, חבטות, חפצים מוטחים ברעש, זעקות חנוקות, קללות, איומים.
כאלה שקל לחלון סגור, לרעש הרחוב, לטלוויזיה דולקת ולרחש המזגן – לעמעם.
לדפוק בדלת בלי בושה ולשאול מה קורה.
לתפוס אותה לבד ולשאול אותה ישירות אם היא זקוקה לעזרה.
להזמין משטרה כשזה נשמע כמו אלימות.
להסביר לבחורה צעירה שהחבר שלה הרים עליה יד - שמדובר בדפוס קבוע, שזה רק מחמיר, ושתחתוך מהר.
כבר הרבה מאוד שנים שאני מלווה נשים כאלה, בכל הגילים.
הסימנים גלויים לעין, זעקת העזרה מחרישת אוזניים גם כשהיא לא נשמעת.
הן כמהות לעזרה.
ובמקרה הזה, הכתובת היא לעיתים קרובות לא בהכרח הרשויות, לא בהכרח המדינה,
אלא החובה המוסרית והאזרחית שלנו, כבני אדם, למנוע את הפשע ולהושיט יד.