ערב יום השואה, שלי מספרת על שמעון זיו, ניצול שואה וסב ילדיה

7 באפריל, 2013

לפני שבוע נפטר בשיבה טובה סבא שמעון. ניצול שואה, סבא של הילדים שלי גל ורמה.
ערב יום השואה אספר את סיפור השואה והתקומה שלו.
סבא שמעון זיו (סברין סילברמן) מת בגיל 90 מיטת נשיקה, בביתו בתל אביב. סבתא עליזה, תיבדל לחיים ארוכים. צברית בת 86 היתה לצידו.
ילדותו ונעוריו עברו עליו במלחמת הישרדות בגטו ורשה, שם הועבד בעבודות כפיה.
הוא היה פיקח ואמיץ, והיה חומק מהגטו וחוזר אליו עם אוכל למשפחה, שהלכה ונמחקה.
קודם מת אביו בגטו, ואחר כך, ב"אקציה הגדולה", נשלחה אמא שלו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
הוא נמלט מהגטו, ונדד, במסע הישרדות יוצא דופן, ברוסיה, ברומניה, ואפילו בגרמניה הנאצית. כשהוא כמובן מסווה את יהדותו וחובר מדי פעם ליהודים כמוהו, שהצליחו להימלט – אבל לא היה להם לאן ללכת.
ברומניה, הצליח לבסוף לעלות על אוניית מעפילים. בחיפה נלכדה האוניה בידי הבריטים. הוא נכלא בעתלית, ושוחרר אחרי שביקש להתגייס לבריגדה היהודית.
גם כחייל המשיך בנדודיו, ושירת בהולנד, באיטליה ובצ'כיה.
המסעות האלה הפכו אותו לאחד האנשים הכי רב לשוניים שהכרתי. הוא ידע על בוריין עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, לטינית, יידיש, ספרדית, רומנית, רוסית, פולנית, הונגרית, בולגרית והולנדית.
אחרי שנתיים בבריגדה חזר לישראל, ובא לתל אביב לקרובה היחידה שלו ששרדה – בת דודתו אירנה.
זה היה ביקור משמח: אירנה בדיוק ילדה את תינוקה (התינוק הוא קשבנו המיתולוגי מיקי גורדוס).
הוא פגש שם צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות, וסייעה בטיפול בתינוק.
זו היתה סבתא עליזה.
היא מצאה חן בעיניו, אבל זה לא היה הדדי. ניצולי שואה לא נחשבו להיט. בטח לא בשביל סבתא עליזה, שהיתה צברית שורשית, שחקנית כדורסל במכבי ת"א, פלמ"חניקית, בת אחיו של שר האוצר אליעזר קפלן.
בעבודת השורשים שלה מלפני ארבע שנים (שנמצאת באתר שלי) כתבה רמה על המפגש הזה:
"בפגישה ראשונה זו לא מצא סבא שלי חן בעיני סבתא שלי עליזה.
בתקופה הזאת הייתה הערצה גדולה לצברים. סבתא העדיפה צברים שזופים, וסבא התלבש ונראה כמו מהגר מאירופה. דרכם של השניים נפרדה.
עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה עליזה לחטיבת גבעתי, ושמעון לחטיבת יפתח.
הם נפגשים במקרה, באמצע מלחמת השחרור, בנגב. סבתא שלי פתאום מגלה שסבא שמעון השתנה. הוא מאוד שזוף, לובש מכנסיים קצרים, וחובש כפייה. הם קבעו להיפגש בחופשה הראשונה שתהיה לשניהם.
ב – 1950, ביום ההיסטורי שבו ירד שלג כבד בתל אביב, הם התחתנו".
שמעון זיו חבר לעסק הטקסטיל הקטן של משפחת אשתו הטריה, והיה לאיש עסקים מצליח למדי, שפרנס בכבוד את משפחתו. נולדו להם שלושה ילדים (הצעיר שבהם, נועם – אבא של ילדי גל ורמה), ששה נכדים ושלושה נינים.
הוא חי חיים מאושרים ומלאים, ואהב את סבתא עליזה אהבה גדולה מאוד.
כבת לניצולי שואה בעצמי, אני מתבוננת בהשתאות על אנשים כמו סבא שמעון ז"ל.
איך איבדו את כל קרוביהם ואהוביהם, קמו מהאפר ומהסבל, גייסו תעצומות נפש, הקימו כאן מהאוד המוצל שבטים ענפים חדשים, חיזקו את המדינה והתחזקו הודות לה, ויסדו חיים מלאים של יחידים, משפחות, ושל אומה שלמה.
זה סיפור על תקומה.
יהי זכרו של סבא שמעון ברוך.
התמונה: שמעון זיו, 1947

 

ובמענה לתגובות שהיו לפוסט הזה בפייסבוק, על מצבם הנורא של ניצולי שואה עניים, הוספתי את הדברים האלה:
אני מזדהה עם ומעריכה את האכפתיות העמוקה בחלק מהתגובות כאן לניצולי שואה שחיים בדלות בהשפלה ובעוני. אני פועלת כל הזמן בתחום הזה בכל אמצעי – מהמאבק נגד הפרטת המעונות לניצולי שואה פגועי נפש, דרך הצעת חוק להכרה בניצולי שואה יוצאי צפון אפריקה, עבור בהעברות כספים בכל פעם שיכולתי בועדת כספים, וגם התערבות אישית לטובת כל אדם כזה שגורלו מובא לידיעתי. (עוד מידע – כאן באתר). כל זה לא בא במקום התפעמות  עמוקה, אופטימית, מדור שלם ששרד את השואה והיה שותף לבניינה של המדינה והעמיד כאן, מחדש,  משפחות. אני יודעת מאמא שלי ניצולת השואה וניצולים רבים נוספים שהם רוצים בהצגת התמונה השלמה, שיש בה גם אור וגם חושך, ומבקשים, שוב ושוב, שביום השואה נראה אותם לא רק כקורבנות אלא גם כמחוללי התקומה. סיפורו של סבא שמעון הוא דוגמא טובה לזה.