שלי בפוסט ליום השואה על חזונו של מפקד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'

8 באפריל, 2013

הי זאת שלי, 70 שנה למרד גטו ורשה - סמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה.
מרד של צעירים, חניכי תנועות הנוער הציוניות, שלחמו למען המוסר האנושי, וסרבו לקבל את המציאות כפי שהיא.
המרד התחולל שבועות ארוכים. מרד של אמיצים שידעו כי סופם קרב ובכל זאת אזרו את הכוחות, המשאבים והתקוות ופצעו את האויב הנאצי פצעים כואבים.
הם בקשו להוכיח שהעם היהודי, לא נלקח לטבח בלי התנגדות.
מדברי מרדכי אנילביץ', ממפקדיו של המרד ואיש השומר הצעיר, במכתבו האחרון לחברו וסגנו אנטק צוקרמן איש תנועת דרור:

" 23 באפריל 1943.
שלום יצחק. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר: הגרמנים ברחו מן הגיטו.
פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה - למעלה משש שעות... לא אוכל לתאר בפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו.
רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר.
באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור 'שוויט' על הלחימה שלנו.
העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו.
חלום חי וקיים. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה.
הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים."

מרדכי אנילביץ' שייצג מאות מורדים עוד לא היה בן 25 וכבר תפס את חייו ואת חלומותיו כחלומות של עם.
אנילביץ' עתיד היה לעלות לארץ ישראל, אבל משנשאר בפולין בחר לארגן את ההתנגדות היהודית בגטו.
הוא וחבריו רקמו חלום לעלות לישראל ולכונן כאן חברת מופת.
החזון שלהם הוא מאוד עכשווי ועדכני: לקיים כאן חברה שהיא גם חזקה ויודעת להגן על עצמה, גם מוסרית וצודקת בתוך עצמה, וגם שואפת לחיות בשלום עם שכנותיה.
חברה שהיא פסיפס ישראלי שכדי לשמור על שלמותו, חייבים כל הזמן להאמין ולפעול לכך שלכל חלקיו יש בו מקום ראוי.
בעוד שנים מהיום, כשזיכרון השואה והגבורה יסופר רק ע"י הדור השני (כמוני) והשלישי (כמו ילדי),
רק חברה ישראלית שתהיה מושתתת על ערכי השוויון והצדק תהיה מימוש אמיתי של לקחי השואה ומימוש החזון הציוני.

(בתמונה: אנדרטת רפפורט המוצבת במה שהיה גטו ורשה לזכר גיבורי הגטו)

תגיות