חברותא של בני אצילים

9 באוגוסט, 2013
(מאמר מתוך הפרק "חינוך? חינם?" בספר של שלי "אנחנו – על כלכלה, חברה מוסר ולאומיות בישראל" בהוצאת עם עובד, 2010. המאמר מובא כאן לרגל סגירתו הסופית השבוע של בית הספר הפרטי "חברותא" שהיה נשוא המאמר)
 
*********************
רגע לפני שעליתי לשידור כדי להתראיין בנושא בית הספר הפרטי חברותא, קיבלתי מסרון מהמרואיין שקדם לי, דרור אלוני. אלוני הוא ראש מועצת כפר שמריהו, מנהל בית ספר בעברו, ומי שאחראי להקמתו של בית הספר חברותא, בית ספר פרטי לעשירים בלבד, על פי הדגם המוקצן והבוטה ביותר שקם בישראל אי-פעם.
"את עושה לי עוול", סימס אלוני, שכבר הבין מראש את רוח דברי עוד לפני שנאמרו. "אל תחרצי עמדה לפני שאת באה לבקר כאן". המסרון הזה הזכיר לי עד כאב את מסריו של אברהם קוזניצקי שותפו של לב לבייב להקמת בית הכלא הפרטי הראשון בישראל, שהפציר בי חזור והפצר לבקר באתר הכלא ההולך ומוקם, ואז, היה בטוח, אשנה את דעתי.
כמה עיוורון וחירשות וכמה היתממות יש בהזמנה האישית למתקנים המופרטים, כי "טוב מראה עיניים". וכי מה אראה בבית הספר חברותא? דשאים מוריקים, ילדים מטופחים ורגועים בכיתות של 12 ילדים, מורים מצוינים? שיח תאורטי על "ערכים" שיוצג לפני מן הסתם? וכי יש לי בכלל ספק שבית הספר, שמבחן הכניסה אליו הוא יכולת ההורים לשלם עבור החינוך הבסיסי של ילדם יותר מ-3,000 שקלים בחודש, הוא בית ספר מפנק וטוב? זאת הפואנטה?
קוזניצקי ואלוני דומים. הם חלק ממנופי הביצוע הפועלים במגזר הפרטי להפרטת המדינה. אבל אני חוששת יותר דווקא מאלוני. הוא נטוע עמוק בלבה של האליטה הישראלית הוותיקה, העברית שלו משובחת, הרטוריקה שלו משויפת, ההורים והמורים שהוא פועל בשבילם הם קבוצה חזקה ומשפיעה. וכך, בעוד הוא משמש קבלן עפר פעיל של הרס החינוך הציבורי לטובת קבוצה קטנטנה של מאיון עליון – הוא גם מנסח בכישרון את האידאולוגיה המספקת הצדקה מוסרית מזויפת להרס הזה. התלמידים בבית הספר הפרטי של אלוני חמודים, יפים, מטופחים מהבית, ומצטלמים טוב כשהם נחים על הדשאים ועוסקים בלימוד וביצירה. כך הם מזינים עוד ועוד כתבות אוהדות בתקשורת המציירות גן עדן עלי אדמות, מונגד במכוון למערכת החינוך הממלכתית, המוכפשת שוב ושוב באופן אלים ומופרז. כך הופכת הדה-לגיטימציה של החינוך הממלכתי למבער העיקרי של הקמת בתי ספר פרטיים.
ואכן, בריאיון הנוקב שקיימה אתו קרן נויבך, מגישת התוכנית "סדר יום", חבט אלוני חזור וחבוט בחינוך הממלכתי שלנו, ולא הותיר ממנו אבן על אבן. הוא אמר שלא ילמד סנגוריה על משרד החינוך, כי אינו מסוגל לעשות זאת. הוא גרס שמערכת החינוך של מדינת ישראל אינה מסוגלת להעמיד מורים ראויים והולכת לאבדון. הוא הכפיש את המורים והאשים אותם כי הם "מחוברים לעטינים של ארגוני המורים". כל הרטוריקה של ההפרטה בקליפת אגוז. אם הרטוריקה הזו היתה מובילה את אלוני להכרזה על מאבק להצלת החינוך הציבורי, עוד היתה יכולה בדוחק להיות נסבלת. אלא שלא למטרה זו היא נועדה, אלא למסקנה המעוותת שרק בית ספר לעשירים בלבד הוא שיביא את המזור לבעיותיה של מערכת החינוך, יהיה "מגדלור חינוכי" כלשונו, ויעשה בו "חינוך אמתי" (בניגוד כמובן לזה הניתן במערכת החינוך). הוא אף כינה את מעשיו "תעוזה אזרחית".
אף לא מילה, כמצופה מאיש חינוך, על הקיצוצים שעברו על החינוך הממלכתי ועל הצורך להיאבק בהם ולשנות את סדרי העדיפויות הערכיים והתקציביים של מדינת ישראל. אף לא מילה על הצורך הבוער בהעלאת שכרם הדל של המורים. אף לא מילה על הפערים המתרחבים והולכים בחינוך. רק אני והחברותא שלי, ולעזאזל המדינה.
חברותא החל לפעול בספטמבר 2009 , כבית הספר הפרטי הראשון בישראל. הקימה אותו עמותה המכנה עצמה (זהירות, שפה אורווליאנית לפניכם) "חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע"מ", לא פחות ולא יותר. שוב דה ז'ה וו לחברת א.ל.א ("אנשים למען אנשים") של לבייב וקוזניצקי להקמת הכלא הפרטי. לבית הספר הם קראו בשם היומרני "חברותא - בית ספר למנהיגות ולתרבות", ובאותה נשימה סגרו עצמם מיד לבני המעמד הנמוך והבינוני, כשגבו שכר לימוד חודשי בסכום דומה לשכר המינימום במשק, ולחצי מהשכר הממוצע במשק. אלה באופן ברור סכומים שיכולים לשלם רק הורים הנמנים עם המאיון העליון. גם משפחת עשירון עליון "רגיל" אינה מסוגלת לשלם סכום כזה עבור שניים-שלושה ילדים.
התפיסה הערכית החינוכית בבסיס הקמתו של בית הספר היתה ייחודית וחדשנית: היעדרה של תפיסה כזאת. חברותא אפילו לא התיימר להציג זרם בחינוך. או בניסוחה של ד"ר דורית טובין, מרצה בכירה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון אשר היתה הראשונה להסב את תשומת לבי למתרחש, במייל ששלחה אלי: "...לבית הספר אין שום בשורה פדגוגית אלא רק תנאים יותר טובים... לא מדובר על מעבדה, ניסוי או חדשנות שמהווה ראש חץ - סתם חזירות. בית ספר כזה, במיוחד אם ישוכפל לעוד שניים שלושה כאלה - ואם יהיה אחד, אין סיבה שלא יהיו עוד - ייצור בידוד של בני האליטה. הוא יאפשר תוך דור או שניים להרחיב לא רק את הפערים הכלכליים, אלא ללוות אותם בהרחבה מובהקת ומשמעותית של פערים תרבותיים: הקשרים בתוך הקבוצה הקטנה בלאו הכי של אנשים שמנהלים את המדינה ילכו ויתחזקו דרך הקשרים בין הילדים, הגבולות יתקשחו, והניעות לתוך האליטה השלטת רק תיעשה קשה יותר ויותר".
הישגיו של ילד בלימודים, עתידו כבוגר משכיל, ובעקבות כך גם מצבו הסוציו-אקונומי, נקבעים בראש ובראשונה ברגע לידתו. זו אמת לא נעימה, אשר קשה לשמוע אותה, וקשה עוד יותר להשמיע אותה. כשאני משמיעה את הקביעה הזאת בקהלים מסוימים, היא נתקלת לעתים בהתנגדות ואף בכעס (אם כי אלה פוחתים והולכים עם השנים). זו קביעה שעומדת בניגוד לאתוס הקפיטליסטי, האמריקני, שלפיו מידת ההצלחה שלך בחיים היא פונקציה של כוח רצון, נחישות וגם קצת "כישרון מולד". אין דבר העומד בפני הרצון.
אף שקביעה זאת היא אמת עובדתית וסטטיסטית, יש בה כדי לחתור תחת יסודות אתוס שהוא נוח מאוד לאליטה. חלומותיהם של מי שנולדו למשפחות עניות מוזנים תדיר באשליה שהכול פתוח לפניהם. תעשיית החלומות גם מספקת להם בלי הרף מודלים להשראה בדמותם של בני עניים שהפכו להיות בעלי הון, זמרים מפורסמים, וכדורגלני-על עם שכר שמן. זה נרטיב נוח לאליטה שלטת, משום שהוא מטיל את האחריות, ועמה את האשם, על היחיד. בכך הוא מונע קריאת תיגר על הסדר החברתי. על מה תקרא תיגר, בטלן שכמותך? הרי הכול תלוי בך. תרצה – תצליח.
אני יודעת שבעמדה שלי יש בעייתיות מוסרית משל עצמה. היא ממעיטה ביכולותיו של היחיד לעצב את העתיד האישי וההיסטורי באמצעות החלטות עצמאיות שהוא מקבל, ומרפה את ידיו מלקחת אחריות על גורלו ועל גורל סביבתו. כשאני נפגשת עם אנשים צעירים חשוב לי שיהיו מודעים לעוצמה שיש בידיהם, ולאחריות המוטלת על כתפיהם לשינוי חברתי עמוק. הקביעה שגורלם נקבע עם לידתם היא לכאורה ההפך המוחלט מזה, אלא שרק לכאורה. שינוי אמתי מגיע קודם לכול מתפיסה נוקבת ונטולת אשליות של המציאות ומתודעה שאינה משובשת במסרים כוזבים. הכרה כזאת באי-צדק בסיסי היא גם הסללה לכיוון פעולה ערכי ואפקטיבי יותר, של חתירה פעילה לצדק, במקום חתירה להצלחה אישית בלבד מצד אחד ולמרירות ולתחושת כישלון אישי מצד אחר.
ילדים שבורכו בלידתם בתכונות יוצאות דופן, אותם מתי מעט שניחנים במנת משכל של גאונים מופלגים, מיתרי קול המפיקים מגרונם צלילים מרטיטים, יופי חיצוני נדיר או יכולות פיזיות וספורטיביות יוצאות דופן - נולדים בשיעורים זהים בקרב כל העשירונים, וסיכויי הפריצה שלהם סבירים למדי גם אם ייוולדו למשפחה ענייה. אלא שרובנו אנשים בינוניים. רגילים. עם כישרונות, יכולות, מגרעות, חולשות ומבנה אישיות של אנשים רגילים. המבחן לענייננו כאן אינו מבחן הגאונות הנדירה, אלא מבחן הילד הבינוני, ולא במובן הרע של המילה, אלא באותו מובן שגרתי ושכיח של כולנו.
במבחן הילד הבינוני החברה הישראלית נכשלת למרבה הצער כישלון מעמיק והולך, ולכישלון זה אין שום קשר למערכת החינוך. אם ברגע זה נולדים שני תינוקות רגילים, בינוניים, בישראל, אוכל בוודאות סטטיסטית גבוהה מאוד, ובלי יכולת נבואית, לחזות את השכלתם ואת מצבם הסוציו-אקונומי בעתיד. אם ברגע זה נולד תינוק למשפחה ענייה בעיירת פיתוח, אמו פוטרה לפני כמה שנים ממפעל הטקסטיל שעבדה בו לטובת שפחה בסין, ואביו עובד קבלן בשכר מינימום שעתי - אוכל לנבא בוודאות גבוהה שאופק ההשכלה וההשתכרות שלו מוגבל לאין שיעור מזה של תינוק הנולד כעת בהרצלייה למשל, לאם בעלת השכלה אקדמית ולאב שמשתכר שכר הממקם את משפחתו בעשירון העליון. ועכשיו הוסיפו עוד משתנים: התינוק בעיירת הפיתוח הוא תינוקת. גם המגדר הוא מנבא. תינוקת מזרחית? עוד מנבא. ערבייה? הניבוי משתפר, העתיד מידרדר.
ילד של עובד קבלן המשתכר שכר מינימום שעתי מקבל חינוך פחות טוב הרבה לפני שהוא פוגש במערכת החינוך הממלכתית. הוריו עסוקים בהישרדות על עצם הקיום. ספק אם יש להם כוח, זמן או יכולת לקרוא לו סיפור לפני השינה, או לזהות אצלו הפרעת קשב ריכוז ולטפל בה. בוודאי אין להם כסף לשיעורי פסנתר, או שחייה, או לשלל פעילויות ההעשרה שאנשים עשירים מעניקים לילדיהם בקלות, ובני מעמד הביניים מעניקים אף הם, במאמץ. בוודאי אין להם כסף לקניית מחשב, אותו כלי אלמנטרי לתפקוד בחברה המודרנית, כלי שהיה זמין לילדים שלי ולשכמותם עוד לפני שלמדו לדבר. ולא, איני טוענת חלילה שממון הוא ערובה להורות טובה, ואיני כופרת ביכולת של הורים עניים להיות הורים טובים ואוהבים, אבל הסטטיסטיקה היא קרה ואכזרית, והיא מעידה שוב ושוב וביתר שאת שהשכלת ההורים והכנסתם היא המנבא המהימן ביותר להשכלת ילדם ולכושר ההשתכרות שלו בעתיד. וככל שהפערים בין עניים לעשירים בישראל תופחים לממדים מבהילים, כך גם עולה איכות הניבוי.
מכאן שהשנים החשובות ביותר בעיצובו של האדם, לדעת כל החוקרים, הגיל הרך, חולפות על הפעוט בלי קשר למערכת החינוך, אשר אליה הוא מגיע, בן שש, כשהרוב כבר גמור וחתום. כאן מתחיל תפקידו ההרואי והסיזיפי של החינוך הממלכתי. זה המספק על פי חוק, חינוך חובה חינם לכל. זה שבבתי הספר שלו לומדים כולם. עניים ועשירים כאחד. כאן מתחיל כור ההיתוך של החברה הישראלית, כאן מועברים האתוסים המכוננים המשותפים לכולנו, מרכיבי הזהות המשותפת, ההיסטוריה שלנו כעם, המקורות העתיקים שלנו, ההסבר לעצם הקיום שלנו במדינה. כאן מוענקים הכלים שבלעדיהם אי אפשר להתקיים בחברה מפותחת. לימוד כללי הדמוקרטיה וזכויות האדם בשיעורי אזרחות, קרוא וכתוב, ספרות ותרבות, מדעים, טכניקות למידה שילוו אותנו מעתה לתמיד, ידע כללי, וגם היכולת להעפיל ולרכוש השכלה אקדמית או מיומנות מקצועית נוספת. החינוך הממלכתי בא לתקן, ולו מעט, את אי-השוויון הבסיסי שמתרחש ברגע לידתנו. להעניק כן שיגור ראוי גם למי שלא הועלו על הכן הזה בבית.
הקמת בית הספר הפרטי חברותא - לא היא לבדה, כמובן - אחראית לכך שמערכת החינוך נשחקת. ושימו לב: נשחקת. בוודאי לא מתמוטטת, ובוודאי לא בלתי מתפקדת. מערכת החינוך שלנו טובה, אבל הקמת חברותא היא מעשה קיצוני ומסוכן, שעלול לבשר ראשיתה של התרסקות. מה עושה בית ספר כזה, שמיועד בעיקר לילדי כפר שמריהו ולילדיהם של עוד כמה יישובים מבוססים במיוחד? ראשית, הוא מסתגר בתוך עצמו ואינו מאפשר חדירה של ילדיהם של בני תמותה רגילים. בכך הוא מייצר אליטה חדשה, מנוכרת, אשר אינה חשופה כלל למתרחש בחברה הישראלית, ואשר אין אפשרות לחנך אותה בלי שתחוש סלידה, התנשאות וזלזול כלפי מי שאינם זכאים לבוא בשעריה. בוודאי אי אפשר לחנך ילדים כאלה ל"מנהיגות" תוך כדי ניתוק מוחלט מהעם שאותו הם אמורים להנהיג בעתיד. כך מכשירים נסיכים, לא שליחי ציבור ומנהיגיו.
שנית, מרגע הקמתו מתרוקנות הכיתות בבתי הספר בסביבה מילדים חזקים ומושקעים, מהוריהם האכפתיים, ומהמורים המצטיינים המפותים לעבור לחברותא בעבור שכר גבוה יותר ותנאי לימוד נוחים. המערכת מאבדת אפוא את חוד החנית שלה שהוא המנוע לשינוי ולשיפור. שלישית, הכיתות (שילדי העשירים נשלפו מהן) קטנות ומצטמקות ואחר כך גם נסגרות ומתמעטות, ופוחת התקצוב הממלכתי.
השמנת, הכוח, היכולות, הרצון הטוב, ההשפעה – כל אלה נשלפים מהמערכת הממלכתית ומוצאים לעצמם מסגרות מבודלות. מי יישאר להילחם את מלחמתה של מערכת החינוך הממלכתית?
אלא שמקרה חברותא הוא חמור יותר ממקרה שגרתי של בדלנות על רקע ממון, כי חברותא לא הסתפק במודל ה"קלאסי" של בית ספר פרטי לעשירים, שכמותו פועלים בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, כזה שההורים העשירים מממנים אותו מכיסם בלבד, ובוגרים עתירי ממון ממשיכים להעביר לקופתו תרומות נדיבות. מיד עם הקמתו, אחרי אתנחתא קצרה שבה הכריזו כי לא יבקשו שקל מן המדינה, החלו מייסדיו במסע לקבלת הכרה רשמית ממשרד החינוך. הכרה כזאת משמעותה ברורה מאוד: השתתפות עמוקה של המדינה בתקצובו של בית הספר, בתוספת לממון הרב שמשלמים הורי הילדים שלומדים שם. נוצר אפוא מצב אבסורדי. מי שמשתכרים שכר ממוצע או אף שכר גבוה פי שתיים מן הממוצע, ואשר בית הספר חברותא סגור בפניהם בשל עלותו העצומה – מממנים מכספי המסים שהם משלמים את חינוכם של ילדי העשירים של כפר שמריהו. לא די שיש כאן בדלנות של אליטה כספית, אלא שזו משתמשת בכוחה ובהשפעתה כדי ליטול לעצמה עוד מכבשת הרש - החינוך הממלכתי - ולהחלישה. זהו מצב מעוות ובלתי נסבל.
באפריל 2009, אחרי שד"ר דורית טובין שטחה בפני בפירוט את תמונת המצב, הגשתי שאילתה רשמית בעניין לשר החינוך גדעון סער. "האם משרד החינוך אכן נתן סמל מוסד זמני לבית הספר חברותא? אם לא, כיצד בית הספר פועל? ומדוע משרד החינוך לא מגיב על עברה זו? אם כן, באיזה סטטוס - מוכר, מוכר שאינו רשמי, עצמאי? באיזה זרם? בפיקוח מי? האם מדובר בבית ספר על-אזורי? אם כן, כיצד התנהל תהליך אישורו של בית הספר? אילו ועדות ומומחים אישרו את הקמתו? אם לא, לאיזו רשות מקומית שייך בית הספר? מה הנתונים הדמוגרפיים התומכים בצורך להקמת בית ספר שכזה? וכיצד משתלבת הקמתו עם אזורי הרישום של שאר בתי הספר ביישוב (האם יש לסגור בתי ספר אחרים, או להקטין אותם)? אם בית הספר מוכר על ידי משרד החינוך, או יוכר בעתיד, כיצד יוסדר מימון בית הספר? בהנחה שהכרה פירושה תקצוב - האם תקצוב זה יצטרף לתשלומי ההורים של 35 אלף שקלים בשנה? כיצד תסתדר ההכרה בבית הספר עם המגבלה על הסכומים המותרים מתשלומי הורים? אם משרד החינוך מתכוון להכיר בבית הספר בלי לתקצבו, הרי שמדובר באישור להקמת בתי ספר פרטיים. האם התקיים במשרד החינוך ובממשלה דיון על אפשרות זו? מה הצעדים שמשרד החינוך נוקט בהתמודדות עם בית ספר זה? מה לוח הזמנים לפתרון הבעיה?"
את השאילתה הזאת הגשתי בלא חמדה. היא חידדה בלית בררה, כך חשבתי בטעות, את הבדלי ההשקפות ביני ובין שר החינוך גדעון סער, שהוא חבר קרוב שלי עשרות שנים ואני רוחשת לו הערכה רבה. מה רווח לי אפוא כשגיליתי כי התפרצתי לדלת פתוחה וכי הוא מסרב בתוקף להעניק רישיון הפעלה לבית הספר. התשובה לשאילתה, אשר הבהירה כי משרד החינוך לא יכיר בבית הספר, נוסחה באיפוק: "שאלת השפעת הקמתו של בית הספר חברותא נבחנה על ידי הגורמים מקצועיים במשרד, אשר סברו כי לא ניתן לאשר את הקמתו מהטעמים הבאים: קבלת התלמידים מרשויות חינוך בשלב כיתה ט' פוגעת בעקרון האינטגרציה שהוא מיסודות החיטוב; עזיבת תלמידים עלולה להביא לפגיעה במספר הכיתות בבתי הספר הרשמיים בחטיבת הביניים; ראשי רשויות שמהן נקלטו תלמידים, מתנגדים לפתיחת בית הספר מאחר שהדבר משפיע לרעה ועלול לפגוע במערכת החינוך ברשות המקומית... משרד החינוך בראשותי שם לו למטרה לחזק את החינוך הציבורי. בתוך כך בעת שנשקל אם לתת אישור הפעלה למוסד מוכר שאינו רשמי, נבחנת שאלת הפגיעה במוסדות חינוך ציבוריים באזור והיקפה. שתי החלופות שתיקנתי בתקנות מאפשרות לא לתת היתר עקב פגיעה בחינוך הרשמי או לחלופין לתת רישיון בלי לתקצב את המוסד. כאמור, לאחר שבחן המשרד את הבקשה להפעלת המוסד, נמצא כי אינו עומד בתנאי חוק הפיקוח ובתנאים המחייבים להכרה במוסד חינוכי, ולכן לא נתן לו אישור".
התשובה המדודה לא שיקפה את עומקו ואת היקפו של המאבק. בעלי חברותא לא קיבלו את דינו של משרד החינוך, ועתרו ל"ועדת הערר של משרד החינוך לבתי ספר 'מוכרים שאינם רשמיים'" בראשות השופט בדימוס דן ארבל. השופט ארבל השליך לפח את החלטתם של אנשי המקצוע ושל שר החינוך, החליט לאשר את בית הספר הפרטי חברותא כמוסד מוכר שאינו רשמי ולהעניק לו סמל מוסד. משרד החינוך לא ויתר, וערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. בעת כתיבת שורות אלה נערך משרד החינוך לערער על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון.
מוקד המאבק הוא אמנם חברותא, שהוא מודל קיצוני חדש ויחיד לפי שעה של הפרטת החינוך, אולם הוא מעלה גם שאלות בלתי נמנעות לגבי החינוך האפור, הלגיטימי והנפוץ, זה שכבר מהווה חלק עצום ובלתי נפרד ממערכת החינוך. כה בלתי נפרד, עד שאם נכריז היום באופן חד צדדי על ביטול כל תשלומי ההורים – תקרוס מערכת החינוך הממלכתית שלנו.
זוהי גם סוגיה פוליטית לא פשוטה משום שהיא פוגעת בציפור נפשנו. בחינוך של הילדים שלנו. רובנו חשים, באופן מובן, שאין לאיש זכות למנוע מאתנו מלהעניק לילדים שלנו את מה שאנחנו רוצים ומסוגלים להעניק להם. במיוחד אנו חשים צודקים משום שאין מדובר במוצרי צריכה ובמותגים חומריים, אלא בחינוך, שלבד מהיותו הכשרת האדם לחיים בחברה ובעולם העבודה, הוא גם ערך בפני עצמו. ערך וכלי שרבים מאתנו מוכנים להתאמץ מאוד, לעבוד יותר, לוותר על טובין אחרים ובלבד שנוכל להעניקו לילדים שלנו. את כל אלה מעניק מעמד הביניים, במאמץ רב, לילדיו באמצעות מכשירי החינוך האפור. אלה רבים ומגוונים, אך בעיקר הם באים לידי ביטוי במאות, אם לא אלפי (מעולם לא נאספו נתונים על כך) עמותות ההורים הגובות כספים ופועלות ברבים מבתי הספר בד בבד עם פעילותו הרשמית והממלכתית של המוסד.
המקום הזה שאנחנו חושפים בו שיניים ונוהמים כלביאות פצועות על מי שמעז לגעת ביקר לנו מכול הוא מקום טבעי ומובן לגמרי בשביל הורה. אלא שזה ההבדל בין הורה ובין מנהיג. ממנהיג, ממדינה, מצופה שיקבלו אחריות, ויחלו בבחינה מחדש בדבר-מה שצודק ונכון. אלה התבוננות והבנה שהן שונות ולעתים סותרות את אלה של ההורה החרד ברגע זה לחינוך ילדו. קשה להכיל זאת בחברה שמקדשת את זכויות הפרט ואת חופש הבחירה (זכויות וחופש השייכים לרוב לשבעים שבנו), אבל בלימה זו של המיצוי המוחלט של טובת היחיד תיטיב בסופו של דבר עם אותו פרט עצמו, ובוודאי עם החברה שהוא חי בה.
באחד הדיונים הקשים שהתנהלו על שחרור שבויים, התנגדה חברת הכנסת אז גאולה כהן מכול וכול לעסקת ג'יבריל. ומה אם זה היה צחי (בנה, השר וחבר הכנסת לשעבר צחי הנגבי) שם בשבי? נשאלה. "אז הייתי נלחמת כמו לביאה שישחררו אותו", אמרה בלי היסוס, "אבל הייתי מצפה מהמנהיגים שלי להגיד לי לא". עמדתי בעניין שחרורו של גלעד שליט ידועה, אני סבורה שגאולה כהן טועה, ושהאקט המנהיגותי והטוב יותר למדינה כולה הוא דווקא שחרורו של שליט, אבל העיקרון של דבריה חשוב ונכון, והוא תופס בין היתר גם למערכת החינוך ולצורך לבלום את מימוש זכויות הפרט לטובת הכלל.
בני הבכור למד בבית ספר דמוקרטי. בית ספר ממלכתי, אבל הנגעים של החינוך האפור כבר ניכרו בו. רשמנו אותו לשם לפני שנים רבות, משום שזה היה טוב בשבילו לאותה עת, משום שהערכים של בית הספר נראו לנו נכונים (הוא מוקם בלב שכונת עוני, למדו בו יהודים וערבים, והוא דגל בערכי שוויון ודמוקרטיה), משום שאף שהיינו צעירים והשתכרנו מעט אז, היינו נכונים ואף להוטים לשאת בנטל של תשלום 600 שקלים בחודש – התשלום לעמותת ההורים. לא היה לנו שמץ של מושג והבנה בדבר העובדה שאנחנו נוטלים חלק בתהליך מזיק.
אחר כך יכולנו לראות במו עינינו, מבפנים, את הדינמיקה הבעייתית המאפיינת בתי ספר שתשלומי ההורים מהווים בהם נדבך משמעותי. מאות השקלים האלה בחודש היו פשוט מחסום כניסה לילדים עניים. גם רבים מההורים שסברו תחילה שיוכלו לעמוד בתשלום, חוו שחיקה כלכלית אופיינית למקצועות החופשיים של מעמד הביניים, הביאו לעולם ילדים נוספים, לא יכלו לעמוד בתשלום המצטבר. כיוון שלא רצו לקרוע את ילדיהם מסביבה מוכרת, נאלצו להוכיח את עוניים כדי לזכות בפטור מתשלום או בהנחה. אקט העומד בסתירה מוחלטת לאוניברסליות של חוק חינוך חובה חינם, המעניקה חינוך לכול בלי צורך בהוכחת עוני.
כשליש מההורים היו בסופו של דבר פטורים מתשלום, ובאחת מאספות עמותת ההורים הטיח הורה אחד באחר ש"אין לו זכות לדבר", תוך שהכול יודעים למה הוא מתכוון, ואמנם מזדעזעים ומגנים אותו, אבל הכתם נשאר על הקיר, כמאמר שירו של המשורר דוד אבידן.
בית הספר, אשר בראשית דרכו היה מפלט מנחם לילדים מעט חריגים, הפך לבית ספר ל"בני טובים". ראינו את המצע הערכי נשמט, ואת השתלטות השיח הכספי: כמה הורים מבוססים ביקשו לסגור את הכיתות הגבוהות ופשוט להיפטר מתלמידיהן משום שלא היו "רנטביליות". הורים וילדים הלכו לקלפי להכריע אם כך יהיה, והילדים הביסו את ההורים וקבעו כי גם הכיתות ה"לא רנטביליות" יישארו. לכאורה מצג יפה של דמוקרטיה ותוצאותיה, אבל אלוהים ישמור, מיהם ילדים והורים שיכריעו הכרעות כאלה משל היו מדינה בתוך מדינה?
מורים נפלאים שהגיעו לבית הספר משום שחשבו שימצו בו את כישוריהם במסגרת חינוכית מאתגרת, וגם חשבו שישתכרו יותר – מצאו כי משעה שהם מועסקים בידי עמותת ההורים הם אינם יכולים להתאגד בארגוני המורים, ושכרם נשחק אפילו יותר מזה של חבריהם בבית הספר, המועסקים באמצעות משרד החינוך והעירייה (רנטביליות, אמרנו). בישיבות ה"דמוקרטיות" המשותפות להורים, מורים וילדים, היו הורים שנהגו במורי העמותה אדנות, בבחינת – אני זה שמשלם לך, ספק לי את הסחורה.
העירייה, בהסכמת משרד החינוך, התירה להורים לבחור בעצמם מנהל חדש במקום אחר שעזב, והצוות שנבחר לעשות זאת נדהם לגלות שהריאיון הראשון בסדרה נקבע במסעדת יוקרה, תוך שההורה שקבע את המיקום מעשן סיגר ושותה ויסקי בעת הריאיון. ההורים האחרים הטילו וטו על המיקום, אבל הכתם נשאר על הקיר. הכתם, ועמו ההנחה השגויה כי הורים ותלמידים יכולים לבחור את מנהל בית הספר ואת מוריו. הם לא. זה תפקידה של מערכת חינוך במדינה דמוקרטית שיש בה ריבון. המעסיק של המורים הוא מערכת החינוך המדינתית, ולא ילדים, נחמדים ככל שיהיו, המשתתפים בבתי ספר מסוג זה גם בראיונות הקבלה של המורים.
החינוך האפור לסוגיו קיים באלפי בתי ספר בארץ*, בכל מקום שיש בו תשלומי הורים מוסדרים כתוספת למימון הממשלתי. בתי הספר הדמוקרטיים, בתי הספר לטבע, לאמנויות, בתי ספר "רגילים" הממונפים באמצעות עמותות ההורים, ובעצם כל התל"ן ("תוכנית לימודים נוספת") לסוגיו, הקיים בכל זרמי החינוך. אלה מאפשרים להורים לממן עלותה של מערכת חינוך נוספת על זו הקיימת. במציאות המורכבת שמערכת החינוך נהדפה אליה אחרי שחיקה עמוקה ומתמשכת בחלקה של המדינה בתקצובה, הפך התל"ן להכרח בל יגונה, ובפועל, אף שאידאולוגית הוא חותר תחת יסודות האוניברסליות של הזכות לחינוך, הוא מעצים את בתי הספר הממלכתיים וחוסם דווקא את בתי הספר הפרטיים. 
כל המערך הזה על פגמיו הוא שיא הממלכתיות והקונפורמיות לעומת המודל של חברותא, וגם הנגישות אליו גדולה פי כמה וכמה. שוו בנפשכם איפה נהיה אם המודל ההיפר-קיצוני של חברותא יקבל לגיטימציה וישכפל את עצמו באותו היקף שבו שכפל את עצמו החינוך האפור לסוגיו השונים.  
ובחזרה אל המשפחה שלי. הפער ההולך וגדל בין החינוך "לקבל את השונה" ובין העובדה ש"השונה" מיעט להיכנס בשעריו של בית הספר, ההכרה בכך שמשהו משובש מאוד מתרחש כאן, הצורך להיקלע לעימותים ערכיים תכופים כדי למנוע תופעות אשר אי אפשר שלא יקרו במסגרת כזאת, וההבנה שחלחלה אלינו בדבר השלכות המקרו של התופעה, שכבר פשטה בכל הארץ, כל אלה יצרו דיסוננס גדל והולך. זו היתה אפוא הקלה גדולה כאשר בתנו הצעירה רמה החליטה, בלוויית רוח גבית עזה שלנו, לעבור לבית ספר רגיל. היא נשברה סופית כשאחת המורות דרשה מהילדים לעשות מדיטציה בתחילת כל שיעור, ונעשתה עוינת כאשר רמה סירבה במצח נחושה. העזיבה שלה, ואחר כך הגיוס של אחיה לצה"ל (בניגוד לה גל דבק בבית הספר ואהב אותו למרות הביקורת החריפה שפיתח כלפיו והמאבקים שהוביל בתוכו) שחררו אותנו ממועקה בלתי פוסקת.
בזמן שנדונה אצלנו פרשת חברותא ביקר בארץ פרופ' אנדריאס שלייכר ראש מערך המדידה וההערכה של ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי של המדינות המפותחות) לענייני חינוך. שלייכר מרבה לדבר על שקיעתה של אמריקה, ועל כך שהאומה הזאת, שהיתה חוד החנית בחינוך ומצוינות, משתרכת עכשיו הרחק מאחור יחסית למדינות המפותחות. הוא קובע כי מה שגרם לכך הוא יצירת בתי ספר לעשירים בלבד, וקריסתו של החינוך הציבורי בארצות הברית. שלייכר גם חקר ומצא כי אין תימוכין לכך שבתי הספר הפרטיים טובים מהציבוריים. ברור שממוצע ההישגים של התלמידים שם גבוה יותר, אלא שהוא גבוה יותר פשוט משום שמצבם הסוציו-אקונומי של ההורים הוא המשפיע הדומיננטי ביותר על הישגי הילדים. לו היו אותם ילדים לומדים בבתי ספר ציבוריים, היו הישגיהם לכל הפחות זהים, ואולי אף טובים יותר.
באותו ריאיון לקרן נויבך, הצהיר דרור אלוני בחגיגיות: "אני מבטיח שכל הבוגרים יהיו מצוינים ומשכילים". אלוני יכול להבטיח זאת בקלות רבה. גם אני יכולה להבטיח בוודאות דומה שהנכד של נוחי דנקנר יהיה עשיר ושהבת של פרופ' עדה יונת תהיה משכילה. אלא שהילדים המושקעים שמצאו את דרכם לחברותא, יצאו משכילים ומצוינים לא פחות, וכנראה אפילו יותר, מבית ספר ממלכתי באזורם. שם גם יוכלו ללמוד עם בני עמם, ואולי באמת להיות, בבוא היום, מנהיגים.
 
 
 
[*] אין בנמצא נתונים ודאיים ועדכניים בעניין. ב-1996 היה הנתון 63 אחוזים מכלל בתי הספר, וב-2009, בסקר שבוצע על ידי המכון ליזמות בחינוך בבית ברל, פעלו "תוכניות חיצוניות" כבר בתשעים אחוזים מתוך 449 בתי הספר במדגם. מדובר במדגם גדול, שכן על פי משרד החינוך בישראל קיימים 4,250 מוסדות חינוך. על פי סקר בקרה שערך משרד החינוך על תשלומי הורים, 69 אחוזים מבתי הספר חרגו בדרישות התשלום מהנחיות המשרד.