הצהלולים בימין על קריסת המו"מ שגיאה. המשך המו"מ עם הפלסטינים אינטרס שלנו גם אם הסכם אבו מאזן- חמאס קשה ומקומם. הראיון של אילנה דיין עם מנכ"לית לאומי: ציון דרך חשוב. והאופניים: מה למדתי מהם על הפוליטיקה?

25 באפריל, 2014

שלום לכם חברות וחברים,

הייתי קצת בחופש, ובאופן נדיר לא קבלתם ממני את המייל השבועי – אשתדל למלא את החסר כאן!

ההודעה על הפסקת המשא ומתן עם הפלסטינים היא טעות. מצבנו בתוך משא ומתן טוב לאין ערוך מאשר מחוץ לו, בטחונית, כלכלית, אסטרטגית, בינלאומית, גם כשהוא צולע צליעה קשה. זו לא טובה שאנחנו עושים לאמריקאים או לפלסטינים, אלא אחריות לאומית על גורלנו, ושיקול קר רוח על מה טוב לנו. גם הודעת אובאמה על פסק זמן היא לא סיבה למסיבה, אבל קשה שלא לשמוע משרי הממשלה את אנחת הרווחה ולפעמים אף צהלולים של ממש נוכח ההסכם בין הרשות ובין החמאס והשחרור ממה שבעיניהם נתפס עול: הצורך לנהל משא ומתן. השמחה הזאת היא רגע של גילוי לב נדיר על חוסר הרצון המוחלט בהסדר.
את סבב ה"אין פרטנר", "ועכשיו הבה ונפתח במתקפת הסברה ונוכיח שהם אשמים" ו"נתנו ונתנו ולא קיבלנו כלום" כבר עברנו, שוב, ושוב, ושוב. שום מסעות הסברה לא ינצחו מאמץ אמיתי, גם אם הוא עתיר קשיים איומים, להסכם עם הפלסטינים.
ההסכם של אבו מאזן עם החמאס, שהיא ישות טרוריסטית תוקפנית ועויינת, הוא קשה ומקומם. להגיב עליו בחריפות צריך, אבל  להודיע על הפסקת מו"מ תמיד אפשר, ואין בזה כל רווח כעת..
טיעון המרכזי נגד הסכם עם אבו מאזן והרש"פ הוא שממילא הם מייצגים רק את עצמם, ולא את הרצועה תחת הנהגת החמאס. ומה אם נוצר סכוי מסויים לשנוי המצב הזה?
גם לישראל וגם לרשות יש אינטרס למשוך את החמאס מחוץ למעגל האלימות וכל חיבור פוליטי של החמאס לתוך המערכת הפוליטית מקטין את נטייתו לשימוש באלימות.
לישראל שחפצה בפיתרון מדיני, יש עניין בשותף פלסטיני אחד שירחיב את הלגיטימציה הציבורית הפלסטינית לפיתרון.
אנחנו רוצים הסכם עם הפלסטינים או לא? אנחנו כן. הממשלה הזאת לא.
והניחו רגע לדני דנון, חוטבלי, נפתלי בנט, ליברמן, אלקין ושות' – זה בנימין נתניהו, איש ימין מדיני וכלכלי שלא רוצה הסכם. לא רוצה. בשום אופן.
פאתטית תמיכתם בהפסקת המו"מ של לבני, שיושבת בממשלה אך ורק בשביל זה, לכאורה, ולפיד שנבחר בקולות מרכז מתון והבטיח שלא ישב בממשלה שלא תקדם תהליך מדיני.
כל מהלך שאנחנו עושים לקראת הסדר, לקראת הניסיון, לקראת התקווה לשלום - גם אם אנחנו מתנפצים לפעמים מול קירות – הוא חלק מהמעשה הציוני. הבטחתה של  מדינה יהודית ודמוקרטית איתנה.
הנה עוד כמה ראיונות מדיניים ופוליטיים עוד לפני ההתפתחות האחרונה, ביומן הבוקר של קול ישראל מהשבוע וכאן עוד אחד לאריה גולן מהשבוע שעבר (יותר מומלץ כי יותר מקיף) ועוד אחד בחדשות הלילה בערוץ 2, עם דוריה למפל וליאור פרידמן:

מה למדתי על פוליטיקה מהרכיבה על אופניים? כתבה של עקיבא נוביק בידיעות אחרונות על ספורט של פוליטיקאים:

הראיון של אילנה דיין ב"עובדה" עם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח לא היה סתם ראיון אלא ציון דרך. אני שמחה וגאה על ההודאה של רוסק עמינח בכך שמחיקת החוב השערורייתית לנוחי דנקנר בוטלה בגלל הלחץ הישיר של הציבור בכלל ושלי בפרט. זה מעורר תקווה ומוכיח כמה אנחנו אפקטיביים ביחד אל מול אליטה עסקית-פוליטית שממשיכה להעשיר את עצמה בלא גבול. גם עצם הראיון הוא נדיר ומעיד על השנוי העצום שאנחנו מחוללים. רוסק עמינח אמנם עדיין מתעקשת שהכל בסדר: מחיקת החוב שהתכוונה לעשות, העובדה שבכלל נתנה לדנקנר הלוואה של 600 מליון בלי בטוחות אמיתיות, השכר השערורייתי שלה עצמה, ועוד. אבל גם היא מבינה, לשבחה, שיש כללי משחק חדשים. ביטול המחיקה, ההתייצבות לראיון קשה עם עיתונאית שלא מוותרת, אפילו לחתונות של משפחות עופר ודנקנר היא למדה שלא ללכת. כפי שלחתונות שלכם היא לא הולכת. עוד על הראיון הזה ועל כוחו של הציבור בפוסט בבלוג שלי ובפייסבוק, כאן הראיון המלא, וכאן הקליקו לקטע עלי:

על כוחו של ציבור מודע, אכפתי וחכם להשפיע דברתי גם עם 200 סטודנטים מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב בקורס "מדינת ישראל והתאגידים השונים הן הזרים והן המקומיים בישראל" של  ד"ר טל שדה (למטה תמונה מההרצאה). על תפקידם הכלכלי והמוסרי של תאגידים, על מסלולי הטבות המס ועל עוד הרבה עניינים – ובראשם היכולת חסרת התקדים היום שיש לכם להשפיע. 

באחד במאי אני מזמינה אתכם לחיפה האדומה. שנה שביעית של פסטיבל סרטי פועלים, שיתוף פעולה פורה בין המכללה החברתית כלכלית וסנימטק חיפה. הרצאת הפתיחה היא שלי, ואתם מוזמנים.  30.4 בשעה 18:00 בסינמטק חיפה. לאחר מכן יוקרן הסרט  "מועדון הלקוחות של דאלס". לעיון בתכנית הפסטיבל כולה לחצו על התמונה:

טיסת הסולו הראשונה בחיי. ראובן פדהצור, טייס קרב, חוקר ופרשן אסטרטגיה צבאית, רודף שלום וג'נטלמן – נהרג אחרי ליל הסדר על כביש החוף, כשירד לרגע מאופנועו. את ראובן אני מכירה מגיל 18. הוא היה הטייס שלי בטיסה הראשונה בחיי, כשהייתי חיילת בחיל האוויר. וזו לא היתה טיסה רגילה! כפי שראובן היה אדם בלתי רגיל באופן מוחלט. הספד על איש מקסים שנהרג באופן כה מקומם, מיותר ועצוב – בפוסט בבלוג שלי, וגם בפייסבוק

עדכון בענייני הגז הטבעי: ביום א' בכנסת דיון מעקב בכנסת על כל מה שמתרחש סביב סוגיות הגז הטבעי, בועדת הכלכלה בראשות אבישי ברוורמן. אני אהיה שם. שעה  30;14. נוכל לאפשר גם למספר מצומצם של מי שמתעניינים בנושא להיות בדיון, בכל מקרה תוכלו לצפות בו בשידור חי באתר הועדה. מי שמעוניינים באישור כניסה כתבו לכאן: oriacaspi23@gmail.com וציינו את כל פרטיכם.

חג שמח לדרוזים, לכבוד חג הנביא שועייב עליו השלום. אנחנו חגגנו חגיגה כפולה עם הרבה חברים בנוף צפוני יפיפה, בטקס לקיחת הכלה של פידא טרודי המקסימה, בתו של סלמן חבר שלי, שהתחתנה עם שאדי. מזל טוב למשפחות טרודי ובדר, וחג שמח לכולם.

מחר ערב יום השואה והגבורה. בטקס לכל איש יש שם, אקרא כבכל שנה את שמות בני משפחתי שנספו בשואה: הוריה של אמא שלי חנה יחימוביץ': סבתי ברנה פטמן - שבעת אחיה וארבעה עשר ילדיהם – וסבי אפריים פטמן, היו בגטו ורשה ונרצחו בטרבלינקה, יחד עם דודי אברהם פטמן בן השש, אח של אמי שעל שמו קרוי אחי אבי. אתם נספו גם צירלה פיירניק סבתא רבא שלי ואחותה לאה.
משפחתו של אבי זכרו לברכה משה יחימוביץ': סבתי רשקה רשל יחימוביץ' שאני קרויה על שמה, ואחיו של אבי - דודים שלי חיה, אסתר, יוסף, אברהם ויעקוב שעל שמו קרוי קובי אחי, הם ועשרת ילדיהם, אשר ככל הידוע נרצחו כולם בגטו לודג'.  זו כמובן רשימה חלקית. נשאר לנו חלון הזדמנויות הסטורי לשמוע עדויות מהניצולים עצמם, שעודם חיים בינינו. לדאוג לאלה שנוסף למוראות השואה חיים בדלות ובעוני, ולא לשכוח את הגבורה וגם את התקומה: את העובדה שמתוך האפר, האכזריות וההשמדה הקימו כאן הניצולים, כמו הורי, משפחות חדשות, והטביעו את חותמם במו ידיהם על המדינה שלנו.  כל אלה מטילים עלינו חובה מיוחדת להיות מוסריים ודרוכים תמיד לכל סימן של רוע אנושי ואי צדק.

שבת שלום,

שלכם,

שלי