שלי על יום הזכרון

6 במאי, 2014

שלי בבלוג - יורם קניוק: "הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים שרוחם מהלכת עלינו היום, 

הוא לעמוד ענווים מולם ולומר, 
שקולם הביישני, המוקיע באילמותו, נשמע היטב מקצה הארץ ועד קציה, 
שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר"
 
23,169 איש ואשה, רובם גברים צעירים, נפלו במערכות ישראל. היום אנחנו כואבים כולנו יחד את הצער והאובדן. 
משתתפים באבלן של המשפחות שאבדו את היקרים להן מכל, ונותרו עם בור עמוק, שבו יכלו להיבנות חיים שלמים של אופטימיות, תקווה, תוכניות וחלומות.
 
אנחנו מטילים משא כבד מאוד על הילדים שלנו. 
רק אנחנו מעזים לומר: תשמור על העולם ילד. 
שוב ושוב אנחנו מאשררים את הבחירה של ילדינו, בכל מחזור גיוס, ללכת לצבא ולקחת על כתפיהם הצעירות משאות גופניים ונפשיים ואינטלקטואליים שהם בלתי אפשריים לילד שרק לפני דקה ערסלנו בזרועותינו וניחמנו אותו כשבכה.
 
אומרים לנו שבני אדם פועלים מתוך אינטרסים. היום אנחנו סופדים למי שהוכיחו את ההיפך.
 
לרוב אלה היו אנשים צעירים מאוד מאוד, שהלכו בשל ציווי מוסרי ולאומי, שהלכו לגונן על משפחותיהם, שמו נפשם בכפם והקריבו את חייהם.
 
הם לא עשו מה שהיה כדאי להם. הם לא עשו מה שהשתלם להם. הם הלכו בגלל האחריות ההדדית, ובגלל האמונה העזה בקיומו של המפעל הציוני, ובגלל המשפחה, ובגלל החברות, ובשביל המדינה.
 
הם היו חפים מאינטרסים, רבים מהם עשו מעשי גבורה והקרבה בלתי נתפסים. 
 
לכן במותם, שהוא כה כואב וכה צורב, וכה מקומם וכה בלתי נתפס, הם מהווים אנדרטה לרוח האדם ולמוסר האנושי.
 
ככל שגוברת עוצמתו של האובדן האישי, ככל שגובר הכאב הפרטי שאין לו חקר, מתחדדת קדושת החיים , ומזדכך הציווי שחל עלינו לכונן כאן מדינה טובה. מדינה שערוכה לכל איום, אבל בו בזמן נאבקת בכל כוחה לשלום עם שכנותיה. חברה מוסרית, סולידרית, אשר אינה מפקירה את החלש ואינה כורעת ברך בפני החזק. חברה של שוויון ושלום. חברת מופת.
חברה שתהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה.
יהי זכרם ברוך.