נאומה של שלי בבית העלמי הצבאי בחדרה

5 במאי, 2014

שלי השתתפה כנציגת הכנסת בטקס יום הזיכרון בבית העלמין הצבאי בחדרה.

 

 

 

 

 

 

דבריה של שלי בטקס:

משפחות הנופלים, חבריהם ואוהביהם, וכל מי שבאו לכאן לזכור.
מדינת ישראל עוצרת כעת את נשימתה, ואנחנו מתכנסים כאן ובבתי העלמין ברחבי הארץ בלב כבד ודואב. כדי לחלוק יחד את כאב האובדן של יקיריכם,  שנפלו במערכות ישראל למען הגנת המדינה.
זה כאב לאומי וקולקטיבי, אבל אנחנו עומדים בהכנעה מול היגון שלכם בני המשפחה, ויודעים שאתם נושאים אתכם את הצער בכל אשר תלכו.
294 גברים ונשים טמונים כאן. הם נולדו וגדלו בחדרה וסביב לה, וכל אחד מהם הוא מסכת חיים שלמה של אהבה, וחלומות, ותקוות, ותוכניות. 
כל כך הרבה דברים הם יכלו להיות, אבל במותם נותרו צעירים.
 
מהראשונים שנטמנו כאן, כמו סגן משנה ישראל שפירא, ג'ינג'י, בן 21 בנפלו ב-1948 במלחמת העצמאות. טרקטוריסט, שומר שדות, מגשים. לחם בזירה הצפונית באומץ לב, פיקד, הציל פצועים, ובעת  כיבוש נצרת פגע כדור הישר בליבו והרגו. 
ועד אלה, שלמרבה הדאבה, נוספו לכאן בעשור האחרון, כמו סמל עדי כהן בן ה-19, שנפל בשניים באוגוסט 2006 במלחמת לבנון השניה. גולש גלים, כמה למרחבים הפתוחים, מוסיקאי, ספורטאי, מדריך, צנחן, מנהיג, לוחם אמיץ לב. נועד לגדולות אומרים חבריו. הוא הותיר הורים דואבים ושלושה אחים צעירים. 
 
כך בזה אחר זה. אופטימיים, אמיצים, מוכשרים, חולמי חלומות.  לרוב – מאוד צעירים. מראשית הישוב כאן בשלהי המאה ה – 19 - עבור בכל מערכות ישראל, ועד עצם היום הזה, כשבזכותם ובזכות הקרבתם אנחנו מדינה עצמאית וחזקה וגורלנו נתון בידינו גם בעת סכנה.
אמהות ואבות, אלמנות, בנות ובנים, סבים וסבתות, אחים ואחיות. 
אין דבר, גם כאשר הוא טעון משמעות ערכית עזה, ומוצדק, שיעמעם את היגון הפרטי העמוק. 
קדושתו של הכאב האישי היא רבת-משמעות עבור כולנו. היא מעידה על קדושת החיים. 
מי שטמונים כאן, הם הדוגמא הטהורה ביותר של אלטרואיזם. 
הם התגייסו, שרתו ונפלו  - בגלל הערבות ההדדית, ובגלל האמונה העזה בקיומו של המפעל הציוני, ובגלל המשפחה, ובגלל החברות, ובשביל המדינה.
לכן במותם, שהוא כה צורב, הם מהווים אנדרטה לרוח האדם ולמוסר האנושי.
 
ככל שגוברת עוצמתו של האובדן האישי, נעשה הציווי שחל עלינו נוקב וחד יותר:
לכונן כאן מדינה טובה וחזקה. מדינה שערוכה לכל איום, אבל בו בזמן נאבקת בכל כוחה לשלום עם שכנותיה. חברה מוסרית, סולידרית, אשר אינה מפקירה את החלש ואינה כורעת ברך בפני החזק. חברה של שוויון ושלום. חברת מופת.
חברה שתהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה.
 
ועל כך אמר יורם קניוק שלחם בתש"ח:
"הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים שרוחם מהלכת עלינו היום, האלמונים והאחרים, הוא לעמוד ענווים מולם ולומר, שקולם הביישני, המוקיע באילמותו, נשמע היטב מקצה הארץ ועד קציה, 
שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר"
 
מי יתן ולא תדעו עוד צער וכאב, יהי זכרם ברוך.