שלי בפוסט ליום האשה: כך נעשיתי פמיניסטית

8 במרץ, 2015

שלי בבלוג: ביום הראשון ללימודים שלי בכתה ח', היה שיעור שבו חילקו את הכיתה: הבנים לחקלאות, הבנות לתזונה וכלכלת בית.
המורה לתזונה נכנסה לכתה, וכתבה על הלוח: "תפקידי האשה: לגדל ילדים, לנקות, לבשל, לכבס, לגהץ".
בגיל 13 וחצי לא הכרתי את המלה פמיניזם, אבל אני זוכרת את תחושות אי הצדק וההתקוממות והמחאה והזעם, ואיך שקמתי בלי לדעת בדיוק מה אני עושה, הטחתי במורה "סליחה אבל אני מתכננת לעשות דברים קצת יותר חשובים ומעניינים בחיים" ויצאתי. לא נכנסתי לשיעור עד סוף השנה.
זה היה רגע מכונן בחיי.
מאז אני פמיניסטית. ואני מגוייסת תמיד באופן פעיל, מעשי, אישי, ציבורי ופרלמנטרי למאבק לשוויון בין נשים וגברים. למען שוויון בשכר, למען נשים עניות שהן שפחות בעולם העבודה, ולמען קיום שפוי של נשים ממעמד הביניים שמתרוצצות כמו עכבר מורעל בין הבית ובין הילדים.
למען נשים מוכות, מנוצלות, משועבדות ונאנסות.
היום, ביום האשה הבינלאומי, שלפעמים מצויין לצערי באמצעות סדנאות טיפוח וימי כיף לנשים, חשוב לי להזכיר את הדברים האלה.
המהפכה הפמיניסטית היא בעיני המהפכה המרגשת והדרמטית ביותר בתולדות האנושות. יש לנו מזל גדול שזכינו להיוולד ולחיות כשהיא מתרחשת. יש לה הישגים כבירים, ולא יאמן כמה הם טריים. הזכות לרכוש השכלה, להחזיק רכוש, לבחור, להיבחר, להתפרנס, לא להיות מוכה, לא להיאנס, להיות שוות על פי חוק (גם אם לא בפועל).
גם נשים שאומרות 'אני לא פמיניסטית' כי הן מפחדות להרגיז את הגברים, צריכות להבין שגם הן נהנות מפירות המהפכה הפמיניסטית.
שהראשונות שאמרו שנשים שוות לגברים נחשבו משוגעות.
שאנחנו נשענות על המאבקים של המבוגרות מאתנו, ממשיכות את המאבק, ויוצרות עולם צודק והוגן יותר עבור הבנות שלנו.
הקרב הפמיניסטי הכי קשה והכי רחב מתרחש בעולם העבודה. היכולת להתפרנס, לזכות בעצמאות כלכלית, לקיים את משפחותינו בכבוד – הם תנאי בסיסי לשוויון.
העשור ומשהו האחרונים הם תקופה מאוד אפלה בשוק העבודה. שחיקה בשכר, אובדן הבטחון התעסוקתי, מעבר לשיטות העסקה נצלניות. גם חייהם של עצמאים קטנים ובינוניים נעשים קשים ומסוכנים ללא נשוא.
כולם נפגעים, אבל נשים נפגעות יותר.
רק 15% ממשקי הבית מקיימים אורח חיים שוויוני. מה שבהכרח אומר שגם אם את רופאה, הייטקיסטית, עורכת דין או מסעדנית – עולם העבודה הרבה יותר קשה ומאתגר בשבילך מזה של הגבר שעובד לצידך באותה עבודה.
על אחת כמה וכמה אם את מורה, עובדת סוציאלית, שיננית, אחות, מנקה, קופאית, סייעת, מוקדנית, קלדנית, מטפלת. אלה מקצועות "נשיים" שעוברים תהליכים של קריסה, ניצול, ומעבר להעסקה קבלנית ולשלל שיטות העסקה נצלניות.
נשים אשכנזיות מצבן יותר טוב, נשים מזרחיות פחות טוב ונשים ערביות בתחתית החבית. קשה לשמוע? זאת המציאות.
לכן המאבק הפמיניסטי הוא לא רק מאבק ליצוג נשים בדירקטוריונים ובכנסת. לא רק למען האליטה הנשית הנוכחת והנראית. אלא מאבק למען הנשים כולן.