נאום בבית העלמין הצבאי בחיפה לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2015

22 באפריל, 2015

הנאום שלי עכשיו בבית העלמין הצבאי בחיפה, כנציגת הממשלה והכנסת:
אמהות ואבות, בנות ובנים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קרובים, חברים ואוהבים, יקרים.
הרגעים הקשים ביותר עבורכם, בני המשפחה של הנופלים, אינם פה, בבית העלמין, כשכל עם ישראל ניצב אבל, וליבנו פועם במקצב אחד, אלא בכל יתר שלוש מאות ששים וארבעה ימות השנה, כשעולם כמנהגו נוהג, ועונות השנה מתחלפות, ורק בבית פנימה נמשך יום הזיכרון תמיד.
ביום הזה, פעם בשנה, כולנו נפגשים, וכל סיפורי החיים המתרוננים האלה שנקטעו באיבם מתלכדים לכדי כאב אחד עצום ורב, ששוטף את הארץ מקצה לקצה, מכה גם בליבם של מי אשר לא כמוכם, לא נידונו לצער היומיומי שאין לו סוף.
התזכורת הזאת נותנת רק שמץ קל של מושג, למי שאינו שייך למשפחת השכול, על מה שעובר עליכם בכל בוקר, בכל ערב, בחלומות הלילה, כל הזמן, אחרי שהעולם נצבע בשחור והלב נשבר לנצח.
השנה אנחנו מתכנסים אחרי ששוב לא התגשם חזונו של הנביא ישעיהו בן אמוץ: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
מאז יום הזכרון הקודם לחללי מערכות ישראל, ידענו, למרבה הדאבה, עוד מלחמה שגבתה מאתנו מחיר כבד: מבצע צוק איתן, שבו איבדנו 67 בנים, בדיוק כמניין שנותיה של המדינה שלנו.
67 מטובי בנינו, באמת מטובי בנינו, זו לא קלישאה.
כאן אל בית העלמין הזה, נוספו שלושת קבריהם הטריים:
סרן צבי קפלן, מקיבוץ מירב.
סמל ארז שגיא, בן התשע-עשרה, מגבעתי, מקרית אתא, שעל קברו כאן נכתב: "בנפלך נוצרו תהומות של עיניים כחולות, חכמות, וחיוך של ילד."
וסמל ראשון שון ניסים כרמלי בן ה-21, החייל הבודד מטקסס, שעשרות אלפים אשר חששו כי יטמן בודד ליוו אותו בדרכו האחרונה אל בית העלמין הזה.
על המצבה שלו כאן כתוב: "עשרים אלף איש ואתה הראשון / עשרים אלף איש אחריך שון. // צועדים בשקט עם פרחים / שתי אחיות – עשרים אלף אחים".
כל השלושה, כמו רוב רובם של ה-1819 שנטמנו בבית העלמין הזה בשנות המדינה, צעירים עד כאב.
המבוגר שבהם רק בן 28, צביקה קפלן מקיבוץ מירב, מפקד ולוחם, נהרג בקרבות בסג'עייה. נולד וגדל בשכונת נווה שאנן, מנהיג צנוע ופעלתן בבני עקיבא ובמועצת תנועות הנוער, שהספיק להחליף את מצנע ולהיות ראש עיר צעיר ליום אחד.
אבל כמו חבריו, רבים יותר הדברים שלא הספיק, ובראשם לראות את ילדיו הקטנים, אלקנה ונדב, גדלים.
גם במלחמה האחרונה, כמו רקפות בין הסלעים, נחשף כאן דור מצויין של ילדים טובים. פניהם היפים של הנופלים בצוק איתן, כמו פניהם של הנופלים כולם, הם פניה היפות של המדינה.
איכפתיים, ערכיים, אמיצי לב, ממחישים מהי ערבות הדדית, מהי אחריות, מהו אומץ לב, מהי חברות.
הם, וחבריהם שנטמנו כאן על פני מערכות ישראל הקשות, הם עדות כואבת לרוח האדם ולמוסר האנושי. תשובה ניצחת לציניקנים שסבורים שבני אדם פועלים רק מאינטרסים.
כל הסיבות שבשמן פעלו הן סיבות נאצלות, רחוקות שנות אור מחישובים אגואיסטיים ואישיים.
מותם הכואב, הצורב והבלתי נתפס הוא צווי.
צווי, לזכור כי חיינו כאן במדינה ריבונית, עצמאית ומשגשגת אינם בבחינת מובן מאליו. בכל יום מימות השנה משחקים ילדים בחצרות ובגנים, חסרי דאגה וחשש; ומיליוני גברים ונשים נותנים דעתם על פרנסה, בריאות, משפחה ואהבה.
את כל הדברים הפשוטים האלה, ועוד הרבה יותר מזה, אנחנו חייבים להם - ולכם, מי שהם הותירו אחריהם.
צווי, לזכור אותם, ולזכור את כאבכם. להיות נכונים להושיט יד, לתת כתף, לזכור ולהזכיר, ככל שהדבר ניתן, גם אם לעולם לא נוכל להבין את העומק של היגון.
צווי, להמשיך ולעמול על כינונה של חברת מופת. להמשיך לצקת לתוך חיינו כאן ערכים ציוניים, יהודיים, שוויוניים לאומיים, ובו בזמן הומניסטיים ואוניברסאליים.
צווי, לקיים חברה שתהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה, והם טמונים כאן.
אסיים בשירו של דוד גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השניה.
יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!
נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -קצר פה כל כך האביב.
אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.
ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.
נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.
מי יתן וסבלכם לא יהיה לשווא. יהי זכרם של הנופלים ברוך.