למה כחלון ואני נפגשנו? רכבת ההרים הרגשית הקולקטיבית של השבוע שחלף. מי מוכר את השכול בכסף ולמה, ואיך זה קשור לרפורמה בבריאות הנפש.

24 באפריל, 2015

שלום לכם חברות וחברים,
 

השבוע שחלף הוא אחד השבועות הכי מטלטלים שאנחנו חווים יחד בכל שנה. רכבת הרים רגשית שעוברת על כולנו בו בזמן, גם אם כל אחד חווה אותה באופן שונה. מהעצב הקולקטיבי העמוק ביום הזכרון, עד השמחה העממית ועשן המנגלים שלנו (אנחנו מינגלנו תחת גשם שוטף) בחג החילוני היחיד שיש לנו – יום העצמאות, יום ההולדת למדינה האהובה שלנו.

גם ברגעים קשים אנחנו יודעים איזו דרמה היסטורית מדהימה היתה הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, ואיזה בני מזל אנחנו שזכינו להיות חלק מהמפעל הציוני. וגם יודעים שהמעשה הציוני לא תם עם הקמת המדינה, ושמוטלת עלינו חובה יומיומית לצקת לחיינו כאן ערך ותוכן, לתקן את שטעון תיקון, לשמור ולגונן על מה שטוב, וזה מה שנמשיך לעשות.


בפתח הבית שלי, צילום: זיו קורן
 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. השנה הייתי בבית העלמין הצבאי בחיפה. בכל שנה אני מייצגת את הממשלה והכנסת בבית עלמין צבאי אחר. לחיפה הגיעו לא פחות מ 30 אלף אישה ואיש, בהם הרבה בני משפחה וחברים של הנופלים, 1819 מספרם. מנופלי 1948, ועד החייל הבודד מטקסס, שון כרמלי בן ה – 21, שנהרג בצוק איתן ועשרות אלפים ליוו אותו אל בית העלמין הזה, כי חששו שיהיה בודד בהלווייתו.

הנה חלק מהנאום שנשאתי שם:

"אמהות ואבות, בנות ובנים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קרובים, חברים ואוהבים, יקרים.

הרגעים הקשים ביותר עבורכם, בני המשפחה של הנופלים, אינם פה, בבית העלמין, כשכל עם ישראל ניצב אבל, וליבנו פועם במקצב אחד, אלא בכל יתר שלוש מאות ששים וארבעה ימות השנה, כשעולם כמנהגו נוהג, ועונות השנה מתחלפות, ורק בבית פנימה נמשך יום הזיכרון תמיד.

ביום הזה, פעם בשנה, כולנו נפגשים, וכל סיפורי החיים המתרוננים האלה שנקטעו באיבם מתלכדים לכדי כאב אחד עצום ורב, ששוטף את הארץ מקצה לקצה, מכה גם בליבם של מי אשר לא כמוכם, לא נידונו לצער היומיומי שאין לו סוף.

התזכורת הזאת נותנת רק שמץ קל של מושג, למי שאינו שייך למשפחת השכול, על מה שעובר עליכם בכל בוקר, בכל ערב, בחלומות הלילה, כל הזמן, אחרי שהעולם נצבע בשחור והלב נשבר לנצח.

השנה אנחנו מתכנסים אחרי ששוב לא התגשם חזונו של הנביא ישעיהו בן אמוץ: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה..."
 

הקליקו על התמונה הראשונה לצפייה בסרטון של הנאום המלא: 


עוד כמה תמונות מהטקס:





 

על הפרטת זכרון הנופלים ומכירתו בכסף. ביום הזכרון הזה התברר לי לצערי שהחוק שחוקקתי לפני שלוש שנים, שאוסר גביית תשלום, בכל דרך, על אירועי יום הזכרון לחללי צה"ל – נרמס בראש חוצות, ויש עיריות שגובות כסף ממי שמבקשים לזכור יחד את הנופלים.

כאילו הנצחת השכול היא לא חלק ממה שהמדינה מחוייבת לו מלכתחילה. כאילו זו "חבילת אקסטרה" שצריך לשלם עליה בנפרד, מעבר למיסים ולארנונה. כמובן שמדובר בזילות והפרטה של השכול, בפגיעה בציבור, בהשפלת המשפחות השכולות, ובפגיעה במהותם של טקסי יום הזכרון. העיתון "אשדודנט" ואסף פוזילוב מקול ישראל דווחו על זה, אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה, הרשויות נסוגו וביטלו את התשלום. למה זה קורה בכלל (כן, זה קשור להפרטה) ומה אומר החוק שלי  - קראו בפייסבוק. לפוסט באתר הקליקו כאן:


 

ה"רפורמה" בבריאות הנפש, היא מהלך מאוד מאוד בעייתי, שהצלחתי למנוע במשך כמה שנים, עד שהממשלה עקפה את הכנסת והוציאה צו להפרטה, בלי חקיקה. נשמע מוזר, אבל מדובר בעניין דומה מאוד לעניין הקודם כאן, של מכירת כרטיסים לארועי שכול ואבל. בשני המקרים מדובר ביבוש תקציבי מתמשך שכופה על גופים (רשויות מקומיות במקרה של הכרטיסים ומערך בריאות הנפש במקרה של הרפורמה) הפרטה ומיקור חוץ, והופך את ליבת חיינו למשהו שיש לקנות בכסף. בכסף נוסף על המיסים שאנחנו משלמים. הרפורמה אמורה להתבצע ממש בקרוב, למי שרוצה לדעת יותר על הפעילות שלי בנושא בעבר הקליקו כאן, וכאן לראיון השבוע בגל"צ אצל יעל דן.
 

הפגישה שלי עם כחלון. ובפינת ההבהרה השבועית (בשבוע שעבר זה היה על משחקי הכס): הרבה ספקולציות עפו על התמונה הזאת שפרסם נדב פרי, הכתב הפוליטי של חדשות 10, בחשבון הטוויטר שלו. אז ככה: כחלון ואני נפגשנו בבית העלמין בחיפה, במקרה. אני באתי בתפקיד רשמי, לנאום, הוא בא כחיפאי, לנחם משפחות שהוא מכיר. בתום הטקס, ואחרי ששנינו הסתובבנו בבית העלמין ודברנו עם משפחות (מה שאני עושה בכל שנה) הלכנו, באופן ספונטני לגמרי, לאכול יחד ארוחת צהריים במסעדת מקסים הסמוכה. אנחנו חברים כבר הרבה שנים. זה הכל.

 

שבת שלום,
 

שלכם,


שלי