שלי בבלוג: "געגוע להיות חלק ממשפחת העמים"

24 במאי, 2015

שלי בבלוג: חג שמח. על הארוויזיון, על געגועים לנורמליות, ועל "גולדן בוי" המצויין של דורון מדלי בביצוע הנהדר של נדב גדג, שהגיע הלילה למקום התשיעי והמכובד מאוד.

הרבה אהבה קיבלה המשלחת שלנו באירופה, שהעוינות בה כלפינו הולכת וגוברת.
אבל היה רגע נדיר ומתוק במיוחד, שבו אלפי אירופאים עמדו על רגליהם, ושאגו איז – ר – אל! איז – ר – אל!
זה היה לפני העליה לחצי הגמר, כשנותר עוד שם אחד שלא הוקרא ברשימת העולים.

רק ביום ששי ראינו את ההקלטה, ומצאנו את עצמנו מחזירים לאחור שוב ושוב את הקטע הזה. בהתחלה כי לא היינו בטוחים שאנחנו שומעים טוב, ואחר כך פשוט כי זה היה נעים באופן מביך, ועורר געגוע.

געגוע להיות חלק ממשפחת העמים.
געגוע להכרה בינלאומית בכשרונות הרבים שלנו, בין אם במדע ובין במוסיקה סתם כך כי הם באמת מוכשרים.
געגוע לנורמליות.

זה היה רגע אחד קסום של תרועות ואהבה לשיר ישראלי, שהוא גם שיר הלל לתל אביב, בתוך בידוד בינלאומי גובר והולך.
בתוך הסלמה של חרמות בשווקים, בקמפוסים, בכדורגל.

זה קרה אחרי עוד קש שעוד רגע ישבור את גב הגמל: ההחלטה המצמררת על הפרדה בין יהודים וערבים באוטובוסים.

רגע אחד על טבעי של נורמליות בריאה. אחרי שכבר כמעט התרגלנו למועקה הקשה והתמידית של החיים בלי אותה נורמליות.

אז תודה, כבוד, וחג שמח כפול ומכופל לאנשים המוכשרים שהזכירו לנו שאסור להתרגל. שאפשר, שצריך, שחייבים גם אחרת.